המדריך לטוקבקיסט המצוי

הצומיים האובססיביים, התינוקות שנשבו, הסוטים המסיטים, הפרזיטים החוצפנים, התלושים מהמציאות, הכיתה הטיפולית, בעלי פיצול האישיות ועוד.... הטוקבקיסט המצוי - מורה נבוכים

באחד הטורים האחרונים יצא לי להגיב, לראשונה, לטוקבקים שנכתבו בתגובה אליו. זה אומר שלאורך כל השנה וחצי בה אני כותב את "מלקת הביצה" העדפתי תמיד לשתוק. כבר מההתחלה היה לי ברור שאני לא הולכת להגיב ל"מכונת הארס והקטילות" המכונה "טוקבקים".

למרות זאת, אני מקפיד לקרוא כל תגובה ותגובה הנכתבת לטור. אני עושה זאת מסיבה פשוטה - תמיד יש גם תגובות שדווקא כן מאוד מעניינות אותי. התגובות עם הביקורות הבונות, לחיוב ולשלילה, גורמות לי להבחין בנקודות נוספות למחשבה, בין אם אני מסכים איתן או לא. לפעמים אנשים גם חושפים סיפורים מרגשים על עצמם, בעקבות התובנות והתחושות שאימצו לאחר קריאת הטור.

התגובות האלה מאוד מרגשות אותי. מעבר לכך, לא היה אדם אחד ששלח לי מייל אישי, שבאמת רצה תשובה, ולא קיבל אותה.

הבעיה היא, כמובן, בטוקבקיסטים המצויים, שלא באים להעביר את דעתם על דברי הכותב אלא להיכנס בו באופן אישי, לפרוק את כל המרמור והתסכול שלהם על העולם דרך האינטרנט.

אותם טוקבקיסטים תמיד הזכירו לי את מבקרי המסעדות. הרי מי הם אותם מבקרי מסעדות? כל אותם שפים שלא היו טובים מספיק להתקבל למקומות השווים, ועדיין רצו שמישהו ידע על קיומם. את כל המרמור שלהם על המסעדות ועל תחום הבישול הם מפיצים בביקורות שלהם. זה נכון גם לגבי אותם כותבי רכילויות חטטנים, שמשפריצים ארס על עולם הזוהר והסלבס - עולם שלא הצליחו להתקבל אליו בעצמם.

עד לא מזמן חייתי לי בשלום עם אותן ממורמרות מהטוקבקים. אלא מה, שאז עלה הטור "הכל אודות אימא", טור אישי של אימא חביבה שכותבת על חוויית היציאה מהארון של בנה מנקודת המבט שלה. הייתי המום מכמות הארס שנשלחה שם לעברה.

האימא הזאת כותבת בהתנדבות לאתר של גייז, ועושה את זה כדי שלכם יהיה מה לקרוא. אתם לא חייבים להסכים עם הדברים שהיא אומרת, אבל להתייחס אליה כאל אויבת העם? הנה, למשל, אחת התגובות לטור (וזו עוד תגובה עדינה יחסית): "זה נשמע כמו: 'אוי אוי אוי, אף אחד לא אוהב אותי....'".

מה נסגר עם אנשים פה? קצת כבוד אנושי, גם אם לא הסכמתם עם כל מילה של הכתב/ת.

נוצרה בטוקבקים תרבות של שיח ארסי - מי קוטל בצורה יותר מתוחכמת? או, אולי, מי ממורמר יותר על החיים?

האמת, די בקלות ניתן להבחין מתי התגובה נובעת מפידבק שלילי ומתי היא נובעת ממרמור אישי של הטוקבקיסט. ניתן גם לסווג את הממורמרים לפי קטגוריות. לקחתי על עצמי את פרויקט הסיווג, על מנת שאתם, קוראים יקרים, תוכלו לזהות את הטוקבקיסט שכרגע נתקלתם בו. חלקכם אולי אף יצליח לזהות שם את עצמו.

"חמור קופץ בראש"

טוקבקיסטיות הומואיות שלא טרחו לקרוא מעבר לפסקה הראשונה. הרי מרוב גאונות מתפרצת, מספיקה להן רק הכותרת. כמובן שזה לא מה שימנע מבעדן להביע דעה נחרצת על הכתב ועל דעותיו המגוחכות. פעמים רבות הן אפילו התרברבנה בזה שלא היה להן צורך לקרוא עד הסוף כדי להבין את רמת השטויות שנכתבו. בנות... לא לקנא! מה לעשות? כשאת גאונה, את גאונה....

הנחש הפרוידיאני

על פניו, יש לנו כאן מקרה של זן מתוחכם, שמכין שיעורי בית מראש. הם לא יגיבו מיידית לטקסט, אלא יעשו זאת רק לאחר שילמדו היטב מיהו הכתב שעומד בפניהם, רק לאחר שיצברו מספיק ידע אודותיו. הם גם ינתחו את אישיותו בצורה מבזה ומשפילה, ואף יביאו לכך אסמכתא מהידע שצברו. אלא שלדאבוני, לא תמיד האסמכתא מראה על תחכום ושנינות יתר. למשל, זה שאני יוצא בטור שלי נגד טרנספוביה לאו דווקא מתחבר לעובדה שאני קוקיצה מוחצנת שמחפשת פיצוי על הילדות העשוקה שלה באשקלון. אני מניחה שפרויד מתהפך בקברו ברגעים אלה ממש....

הפוליטיים העיוורים

לא משנה על איזה נושא תכתוב, הם תמיד יקשרו את זה לעולם הערכים האישיים שלהם. אז, חמודות שלי - לא! אני מצטערת, אבל כשאני כותבת על בת הים הקטנה - אני כותבת על בת הים הקטנה, ואין לזה כל קשר למצב הפלסטינאים בשטחים.

נא להמתין... נא להמתין...