מלקת הרדיקלים

המלקה כועסת מאוד על האידיאולוגיה הדו - ערכית שצוברת תאוצה לאחרונה בקרב חוגים רדיקליים בקהילה. אם כבר מלחמה עבור זכויות אדם או מיעוטים, היא טוענת, תלכו עם זה עד הסוף

עד היום השתדלתי שלא להעלות בטור שלי נושאים פוליטיים-מדיניים ולא לחשוף את נטייתי הפוליטית. השבוע החלטתי לחרוג ממנהגי זה. מה שגרם לזה הוא ההד שעלה לאחרונה בקהילה סביב ההפגזות של החמאס בשדרות, בעיקר במאמריהם של זיו תדהר ושל דרור מזרחי כאן, ב- GoGay. זה כבר הפך מזמן לא רק לנושא פוליטי - מדיני. זה גם מייצג עבורי לחלוטין את התפיסה המנותקת של המנהיגים בישראל וכמובן, מקומם אותי מאוד.

לפני כשנה כתבתי טור על ההבדלים בין הומואים ללסביות. בין היתר, כתבתי בו על תופעת לוואי שלדעתי רווחת בקהילה - שימוש ברדיקליות לשם הרדיקליות. "הבלטת השונות עד כדי הפיכת האדם לרדיקלי לשם הרדיקליות, ולא לשם המטרה", כתבתי אז. "הקיצוניות הזו נפוצה בעיקר אצל 'נאורים עאלק', שירמסו את האחר על מנת להוכיח את הטענות ה'נאורות' שלהם באופן דדוקטיבי". אז דיברתי על רדיקליות קיצונית שיש לאנשים מסוימים לגבי נושאים פנימיים בקהילה, היום אני הולך לדבר על רדיקליות בנושאים חיצוניים יותר.

קצת קשה לי לשבת ולשתוק לאחר שאני רואה כיצד הערכים מאבדים את חשיבותם ביחס למטרה המנחה של רבים מאיתנו, ושאת מקומם תפסה הרדיקליות.

למה אני מתכוון?

קודם כל, חשוב לי להבהיר שאני מאוד מאמין בסולידאריות של מיעוטים ושערך 'כבוד האדם' הוא עליון עבורי. אני מזדהה ומעריך את ההתנגדות לסבל שהפלסטינים עוברים בשל המהלכים המדיניים - צבאיים בישראל. אם אף כל ההקדמה הזאת לא הייתה ברורה, אז כן - אני בצד השמאלי של המפה הפוליטית, ודווקא משם ובגלל זה, מתוך דאגה לעם הפלסטיני, אני יוצא נגד הגישה הרדיקאלית של אחדים בשמאל.

לאחרונה, אני רואה שהזרם הרדיקאלי הזה מנהל את מאבקו הפוליטי - מדיני תוך עיוורון מוחלט. בעיניי, הגישה הזאת לא נבנית על אידיאלים אמיתיים, כולל לא על ערך כבוד האדם. לפעמים אני מרגיש שמדובר בחתרנות לשמה ותו לא. הגישה הזאת מביאה להרבה בעיות. הנה כמה מהן:

השטחת המצב והנצחת המסכנות

הזרם הרדיקלי דואג להשטיח את המצב הקיים, להוריד את רמת המורכבות שלו, ולו כדי לראות את המצב בצורה פשוטה ונוחה יותר. לדעתו, יש טובים ויש רעים, שחור ולבן. ישראל נמצאת, כמובן, בצד של הרעים והפלסטינים - בצד של הטובים. לדעתו של זרם זה, הפלסטינים לא נתפסים כצד הלוקח חלק במלחמה, ובהתאם - האחריות לפיתרון הסכסוך מוטלת אך ורק על ישראל המרשעת, והשינוי צריך לבוא אך ורק ממנה.

לצערי, המצב הרבה יותר מורכב מזה. מדינת ישראל רחוקה מלהיות שה תמים, אבל אי אפשר להפיל רק עליה את כל האחריות. מצד אחד, לפלסטינים מגיעות הזכויות שלהם, כעם וכבני אדם. מצד שני, אף אחד לא מבטיח לנו שלמחרת קבלת הפלסטינים יקבלו את כל הזכויות שלהם יבוא השלום המיוחל.

אסור לשכוח גם שמדובר כאן במלחמה בין 'עולם ישן' ל'עולם חדש', מלחמה בין העולם המסורתי לעולם המודרני - דבר שידרוש פיתרון סבוך ומורכב הרבה יותר מהחזרת השטחים.

לא רק שהגישה הזאת שגויה בבסיסה, היא גם פוגעת בעם הפלסטיני, כי היא בעצם מנציחה את הקורבנות והמסכנות שלו. הגישה הזאת מדכאת את ההעצמה של העם הפלסטיני ושוללת ממנו את האחריות לתרום לתהליך השלום ואת היכולת שלו להשפיע גם בדרכים קונבנציונאליות.

חיבוק הדוב של האידיאליזציה

מעבר לכך, הגישה הזאת יוצרת אידיאולוגיה דו - ערכית. בעיני גישה זו, המאבק (המאוד מוצדק) מסתובב, מצד אחד, סביב הציר של זכויות אדם, ומצד שני - הוא בטל ומבוטל כאשר מדובר בכל מגזר אחר. אם אתם טוענים לצדק ולמאבק לשוויון וזכויות אדם, תלכו עם זה עד הסוף!

אלא שאלמנט הצדק יצא מהמשחק, והמאבק הפך לחד - צדדי. לצערי, אני רואה שהמאבק הרדיקאלי הזה לזכויות אדם מתחיל ונגמר אך ורק בעניין העם הפלסטיני וזה לא באמת מאבק לזכויות האדם באשר הוא אדם.

האם מישהו מהזרם הרדיקלי דאג, למשל, להעביר ביקורת נגד הרשות הפלסטינית על הפגיעה המשוועת שהיא מבצעת כנגד הומואים? ומה עם רצח על רקע כבוד המשפחה, שמאוד מקובל במגזר הערבי? אני כבר לא רוצה לדבר על רצח חפים מפשע מהמגזר היהודי....

נא להמתין... נא להמתין...