היסטוריה מוזיקלית במקצב קצת אחר

לפני מספר חודשים, זמן קצר אחרי מופע הלייב 8, עורר בוב דילן מהומה כשחתם עם "סטארבקס" על הסכם הפצה בלעדי לדיסק חדש, שיהיה הוצאה מחודשת להופעה היסטורית שלו בבית הקפה הניו-יורקי "Gaslight", ב-1962.

אחד הסמלים המובהקים של מרד הסיקסטיז וילדי הפרחים מופיע עכשיו לפני קהל של קפיטליסטים, אותם קפיטליסטים שהוא הטיף למחוק מן העולם רק 30 שנה קודם לכן. זו לא הייתה הפעם הראשונה שדילן הפנה גבו לכל מה שכתב עליו בעבר. הוא גם מכר את אחד השירים שלו לפרסומת של בנק וכיכב בפרסומת אחרת של "ויקטוריה סיקרט". נראה שדילן הפך בשנים האחרונות מאמן לזמר.

למה אני מזכירה את האינסידנט זה? כי זו דוגמא טובה לתהליך התפתחותה של נפש האדם. כשאתה מגיע לימי זקנתך אתה מעדיף להשאיר לצעירים את יצר המרדנות ולשקוע באפשרויות האינסופיות שומנים בחובם חיי הנוחות.

אני לא יודעת כמה קיבל דילן, אם בכלל, על השתתפותו בוודסטוק. אולי איזה קרטון וחצי. אבל במרוצת השנים פתאום הוא הפך פופולארי והבין שיוכל להרוויח מהופעותיו. לא הרבה, רק כדי לשלם את הנסיעה וזה הלך והתעצם ופתאום מצא את עצמו בלופט ענקי בניו-יורק. ומה לעשות, נעים שם. אולי הנעורים פירושם התמודדות טובה יותר עם אי-נוחות, לא יודעת.

כל זה מביא אותי למחשבה שהפרויקט נובל ווג (Nouvelle Vague) הוא המטאפורה המושלמת להתבגרות. למה? כי בסופו של דבר, בין אם נרצה ובין אם לאו, אנחנו נהפוך להיות מה שהכי שנוא עלינו בתור צעירים ההורים שלנו.

צרפתים ואיכותיים

מרק קולין ואוליבייה ליבו הם שני מוזיקאים צרפתים מוערכים ואיכותיים מאוד. שניהם אהבו ניו-וייב בשנות ה-80. הניו-וייב התפתח ברחובות בריטניה בסוף שנות ה-70' תחילת ה-80'. זו הייתה תקופה אלימה מאוד. סיד וישס היה בשיאו, האלימות במגרשי הכדורגל וברחובות חצתה גבולות. הצעירים הבריטיים מרדו. מרדו כנגד מה שצעירים בדרך כלל מורדים בו השמרנות.

המוזיקה הזו אולי יותר מכל דבר אחר בתקופה סימלה את הזעם שחש הדור הצעיר כלפי הממסד המיושן של אנגליה. כמו הראפ וההיפ-הופ, הניו-וויב צמח ברחובות. במועדונים נידחים ואפלים והוא טופח על ידי אותם פאנקיסטים עם הקוצים הענקיים והשיער הוורוד (לא אלו שמסתובבים בכיכר דיזנגוף ושומעים "גרין-דיי").

אני לא יודעת מה קולין וליבו עשו אז, משהו אומר לי שהם הסתובבו ברחובות פאריז עם גי'נסים קרועים ותסרוקות נוראיות וחשבו איך לשנתו את העולם. כמו דילן בתקופתו, הם כעסו על החבר'ה העשירים והזקנים שמטיפים לשמרנות ולצניעות אגב בגידות עם נערות ליווי.

היום קולין וליבו כבר התבגרו. התרווחו להם בעולמה המושלם של ההצלחה וההערצה והם חשים כנראה מספיק בנוח כדי לחזור לאותם שירים אהובים של אז. רק שהיום הם חוזרים אליהם מזווית שונה.

הבוסה-נובה היא מקצב בעל צלילים רכים שהתפתח בברזיל בשנות ה-50 , ומזכירה במעט את הג'אז האמריקאי. מעט שונה מהניו-וייב האלים והאפל. למעשה, בדיוק ההפך. כל חובבי הניו-ווייב שהצטופפו באותם מועדונים חשוכים במנצ'סטר ובלונדון בזו לכל ריקודי הסלון הרכים ולמה שייצגו.

כל זה לא הפריע לקולין וליבו של היום לקחת מבחר שירי ניו-ווייב משנות ה-80 ולהדביק אותם על מוזיקת בוסה-נובה וג'אז עדינות. התוצאה? נובל-וואג. פירוש השם הוא "New wave" באנגלית ובוסה-נובה בפורטוגזית. מגניב אה? איך אחרי 20 שנה פתאום הכול מתחבר לו יחדיו.

התאהבות מיידית

נובל וואג הוא פרויקט של 13 שירי ניו-ווייב שהודבקו על קצב בוסה-נובה רך. לביצוע השירים אספו קולין וליבו מספר זמרות צרפתיות צעירות ומכשרות כאשר המשותף לכולן הוא שאף אחת לא הכירה קודם לכן את השיר אותו שרה (בחלק מהשירים אני מאמינה אבל כשמדובר על "I Just Can Get Enough" של דפש מוד אני מסופקת אם ישנו אדם בעולם שלא הכיר את השיר קודם), אולי על מנת להשיג ביצוע אמין ותמים יותר של המילים החתרניות.

ההתאהבות בדיסק הזה היא מיידית, מספיקים שני השירים הראשונים כדי לחוש את השילוב המתוק של נוסטלגיה מצד אחד ומשהו זר וחדש מצד שני. זה אותו שיר שהכרנו אבל זה לא. אני לא רואה בקולין וליבו כמי שמכרו את נשמותיהם המרדניות לשטן השמרן. אולי דרך האלבום הזה הם מבטאים את ההתבגרות שלהם. ההסתכלות על השירים האלו היא שונה בגיל 40 מאשר בגיל 16 וכך, אני מניחה, בני אותו דור רואים אותם כיום - רכים יותר, נעימים יותר מפויסים יותר.