"להרגיז את הבורגנות" הוא פתגם צרפתי עתיק שג'יימס ליפטון, מנחה "סטודיו למשחק" , השתמש בו כדי לתאר את הקריירה של אנג'לינה ג'ולי. ג'ולי היא אחת השחקניות השנויות במחלוקת בתחילת המאה ה-21 (מצטערת מותק, המאה הקודמת תפוסה על ידי מרילין מונרו), פחות בגלל סרטיה והרבה יותר בגלל אישיותה. בעת בה הוליווד אינה יותר ממכונת יחסי ציבור משומנת הנשלטת על ידי מאות רני רהבים דוברי אנגלית, קשה שלא לתהות האם באמת אישיותה של ג'ולי כה מעוררת מחלוקות וקונטרוברסלית, או שמא רק הדימוי התקשורתי שלה הוא כזה? ליפטון הציג בפני ג'ולי את כל "מעלליה" במהלך השנים, ביניהם מערכת יחסים לסבית (אבוי! איזו התפרעות), שמעניקה לכל אישה סטרייטית גושפנקא "הנה, את מופרעת", הצהרות אהבה ילדותיות כלפי בעלה לשעבר בילי בוב ת'ורנטון (בקבוק הדם הידוע לשמצה), ובחירת תסריטים אמנותיים ושונים על פני הצלחות בטוחות בקופות. אבל האמת, לפחות כפי שהיא כיום, יותר מתונה מאז "נערה בהפרעה" ג'ולי לא עשתה סרט "אמנותי", והלכה על שוברי קופות בטוחים כמו לארה קרופט או מר וגברת סמית'. נישואיה המוחצנים לבילי בוב התפרקו, כמו רוב הנישואים ההוליוודים. היא אם לשני ילדים קטנים, ושמה לא נקשר באף שערורייה (בראד פיט לא נחשב לשערורייה) כבר שנים. מבחינת הוליווד אנו לא צופי קולנוע. אנו צרכנים. הקולנוע האמריקני הממוסד הוא מוצר לכל דבר, ובאולפנים הגדולים עובדים יותר אנשי שיווק, מכירות ויחסי ציבור מאשר בימאים ותסריטאים. כל סוכן בוחן פנים חדשות לפי היכולת שלו לשווק אותם, ולא בהכרח לפי כישרונם. "מחפשים כוכבים שיביאו כסף ושיביאו צופים" אמרה לא מזמן שחקנית הוליוודית אחת "פנלופה קרוז מכניסה כסף כי היא מביאה את כל הלטינים לקולנוע". לא שקרוז אינה מוכשרת, חלילה, להיפך. אבל אם לא היה צורך בפנייה לקהל מסוים, ספק אם הייתה מוצאת את דרכה לצמרת. בעולם הבידור של היום אין אנשים, יש תדמית. התדמיות הללו מושפעות מכל הסטריאוטיפים השליליים והבסיסיים ביותר, ואדוני התרבות - המפיקים, הסוכנים ואנשי השיווק יוצרים תבניות של דימויים, ויוצקים לתוכן את בני המזל שמתאימים ל"טיפוס". פנלופה קרוז היא ההיספנית, קירסטן דאנסט היא הילדה הטובה, בראד פיט הוא החתיך, וג'ולי, לפי אותה מתכונת, היא הילדה הרעה. כל השחקנים האלה ודאי מוכשרים עד מאד, ואני מלאת הערכה לכולם, אבל לא מן הנמנע שבזמן אחר לא היינו זוכים ליהנות מכישרונם. "סטודיו למשחק" אמורה להיות תוכנית אינטיליגנטית ומרתקת, אשר מפצחת את התבניות התקשורתיות, ומנסה להפשיט את השחקן מדימוייו התקשורתיים. האג'נדה שלה היא להתייחס למשחק כאל אומנות, ולנסות, דרך נבירה בחיים הפרטיים ובהיסטוריה של הקריירה, להבין מה הופך שחקן למרתק ומוצלח. אם תרצו להגיע לאמת שמאחורי האמנות. ואכן, ליפטון עושה שימוש בטריקים פסיכולוגיים על מנת לגרום לג'ולי להיפתח, ולשכוח שהיא בטלוויזיה, אבל ליפטון המסכן ייאלץ למצוא שיטה יותר טובה מאשר לפנות לג'ולי כמו ילדה קטנה (איך קוראים לאבא? איך קוראים לאימא?), אם הוא רוצה לחשוף את השחקנית במערומיה המנטליים. הוא יכול להיות בטוח שטרם עלייתה של ג'ולי לבמה היא הודרכה ארוכות על ידי איש יחסי הציבור שלה, וגם בלעדיו - היא יודעת מה זה פרפורמנס. ג'ולי נידבה לליפטון רק מה שהייתה מעוניינת לנדב, ולמרות הפתיחות בה דיברה על בעלה לשעבר ועל אביה, עדיין הייתה הרגשה שהכל תחת שליטה. אנג'י לא תתחיל פתאום לגלות דברים חדשים ואישיים על עצמה, שלא קראנו קודם לכן באיזה צהובון. למען האמת, גם הרבה מידע על תהליך העבודה לא יצא שם. זה שאת נכנסת לדמות זה ממש יופי, אבל אני לא יודעת כמה זה יעזור לסטודנטים. מצד שני, מה היא אמורה להגיד? משחק מורכב מ- 90% כישרון ו-10% הדרכה נכונה. בחלק מהסרטים של ג'ולי היה שילוב נכון עם בימאים טובים שגררו הופעות מרשימות (כמו ב "ג'יה", "נערה בהפרעה" או "החטא הראשון" ), בחלקם הכריזמה שלה כבשה את המסך למרות ההיצע הדל של הסרט עצמו ("לקחת חיים") ובטומב רייד היא פשוט הבליטה את הציצים, וגם זה מספיק. לסיכומו של עניין, למרות הקסם של ליפטון והיכולת שלו לנווט ראיון בצורה אינטליגנטית ומעניינת, אנג'לינה ג'ולי לא פתחה בפנינו צוהר לעולמה הפרטי מעבר למצלמות וגם איזה סוד או שניים על להיות שחקנית מוצלחת לא קיבלנו. אפשר ללמוד לשחק, אבל אי אפשר ללמוד להיות שחקן, וזה בדיוק מה שמפריד בין האדם שיושב לצדו של ליפטון על הבמה לבין אלו ששואלים שאלות בסוף.
נא להמתין...