בשבוע שעבר לקחתי אתכן במנהרת הזמן כשנתיים אחורה, הרבה לפני שמאי היפה נכנסה לחיי ומילאה אותם באור. גם בפרק הקודם וגם בנוכחי, אני פורסת בפניכן את השלבים השונים במסע שהביא אותי להיות מי שאני היום. לטוב ולרע, כל אחד מן השלבים האלה שייך לעבר שלי, וכנראה שהייתי חייבת לעבור את כולם כדי להגיע לכאן ועכשיו.
זהו, עכשיו אפשר להמשיך.
... זמן קצר לאחר אותו ערב משונה ב"מינרווה" (ולאחר שהחלטתי נחרצות שלא לדרוך שם יותר) הצלחתי להתארגן על מחשב מקרטע. נכון, לא נשמע כמו הישג אדיר, אבל לאנשים שהיי-טק והיאבקות סומו קשורים אליהם באותה מידה, שגרים בדירה שכורה עם שני שותפים ולא מקבלים צ'ק מאבא כל חודש - זה הרבה.
אני חושבת שהרגע שבו התחברתי לאינטרנט (או יותר נכון, הרגע שבו הצלחתי להבין מה עושים שם בדיוק, כי לא מדובר בהכרח על אותו רגע) היה הרגע שבו פתחתי את הדלתות המטפוריות של הקהילה ועשיתי (כמעט כמו ניל ארמסטרונג בשעתו) את הצעד הראשון.
כמעט כל ערב העברתי בצ'טים, כשיולי הקטנה על ברכיי (לפעמים היא הייתה נתקפת דחף יצירתי והיו לה דברים מאוד מעניינים לומר לבנות שיחי), והתלהבות של מתחילים בעיניי.
פיתחתי זיכרון מרשים ביותר, כשאני משננת את מי פגשתי באיזה צ'ט וממי אני צריכה להתחמק באלגנטיות. ניהלתי שיחות ארוכות עם כל מי שהצליחה לחבר שני משפטים והיה לה משהו שנראה כמו חוש הומור. פעם בשבוע בערך החלפתי ניקים, שזה הרבה יותר נוח מאשר לעבור למדרכה השניה כשמישהו שאת לא סובלת נקרה בדרכך.
אחר כך הגיעו הדייטים. הדייט הראשון לא נכשל, פשוט כי הוא לא קרה. שום דבר בבחורה הזו לא הרגיש לי מתאים במיוחד, אבל הייתי חייבת להתחיל באיזשהו מקום. ככה יצא שעברנו מהצ'ט לסלולרי ואח"כ לטלפון ומשם קצרה הדרך ל"מתי ניפגש?", אתן יודעות - שלבי החיזור העכשוויים הרגילים. אז קבענו. חיכיתי לה שעה והיא לא באה. לא, היא לא הבריזה לי, היא פשוט חיכתה במקום אחר. נשבעתי להתחיל להקשיב לבטן שלי, כשהיא טוענת בתוקף שזה לא מתאים.
לדייט השני קיבלתי בלונדינית. טבעית. אני אוהבת כאלו. היא הייתה חמודה וחכמה וקצת מצחיקה, ואפילו טרחה להתאפר טיפה לכבודי. העברנו ערב שלם בשיחות שהעובדה שאני לא זוכרת מהן כלום אומרת הכל, היא נישקה אותי על הלחי כשנכנסתי למונית ולי לא היו שום פרפרים בבטן.
ואז התחלתי להשתעשע ב"קופידון". שם מצאתי את חן (ככה אני בוחרת לקרוא לה כאן) שדווקא כן עשתה לי איזה פרפר או שניים בבטן. אחרי כמה שעות טובות בטלפון, היא הגיעה אליי הביתה: שמנה, נאה, עם תלתלים ארוכים ובגדים נורא משונים. היא נראתה עגולה ונשית, עם ריח משגע ועור נורא נעים (שני דברים שמכניעים אותי בקלות מביכה) ואחרי שעתיים בערך, יכולתי לצרוח בגאווה אדירה "יש לי אישה עירומה במיטה" (אוף, כמה חיכיתי לצרוח את זה, אין לכן מושג). משם התחיל משהו קצרצר, שאני אפילו לא בטוחה אם הוא ראוי לכינוי "מערכת יחסים".
כל רגע עם חן חשף בפניי עוד מוזרות שלה (תדמיינו איך זה לצאת עם ג'ון קייג', "הביסקוויט" מאלי מקביל ותקבלו תמונה מאוד דומה). בואו נתחיל מזה שהיא סטרייטית (אבל אני האישה השישית שלה) והיא חושבת שאנחנו זוג סטרייטיות במערכת יחסים לסבית (אל תחנקו, יש עוד). נמשיך בזה שזיתים מפחידים אותה (היא צרחה כשהגשתי לשולחן לחם זיתים ריחני) ואולי נחתום בטבעונות(!) שלה. ולא שזה בא מאידיאולוגיה, שאת זה עוד איכשהו (אם הייתי ממש מאוהבת) הייתי מסוגלת לסבול, אלא פשוט כי בשר, חלב וביצים מגעילים אותה. זה נראה לה הגיוני לאכול חביתה בערך כמו לאכול את הכרית (ציטוט כל כך מדויק שאני צריכה לחשוש מתביעת דיבה). בשלב הזה אני רוצה להזכיר לכן שהיא הייתה הראשונה שלי והיא הריחה טוב (אני מרעננת את זיכרונכן, כדי להבהיר מה לעזאזל עשיתי אתה). החלטתי להתמודד עם המכה ע"י הפיכתה לאתגר (טקטיקה מומלצת באופן עקרוני) ויצאתי לרכוש ספרי בישול לטבעונים, תחליפי סויה טפלים וממרחי טופו מאיימים. היא לא התרשמה במיוחד ונסעה לשבועיים לטפס על איזה הר. במבט לאחור, נראה לי שהגעגועים אליה (או יותר נכון למה שהיא ייצגה עבורי) היו החלק הכי טוב בכל הקטע הזה. כשהיא חזרה כבר לא נשאר לי פרפר אחד לרפואה בבטן. מרחנו את זה עוד איזה שבועיים, וזה נגמר. בלי בלגאן, בלי דמעות, בלי חרטות.
אבל עכשיו כבר לא הייתי נטולת ניסיון!
עבר קצת זמן. הייתי עסוקה מדיי בעבודה ואז הייתי עסוקה בלעזוב את העבודה כי נמאס לי ואז הייתי עוד יותר עסוקה בחיפושי עבודה, ואז הייתי לחוצה כשלא מצאתי אחת, אבל מצד שני פתאום התפנה לי המון זמן והחלטתי לנסות את b-gay.
הגעתי בערב ראשון אחד, כחודשיים לפני שבוע הגאווה 2000, למשכנה הישן והדלוח של האגודה, במרתף בנחמני. המקום היה כמעט ריק אבל זה לא הבריח אותי, הרי יש מלא מודעות לקרוא. באיחור שבהמשך התרגלתי אליו, התחילו לטפטף גברים למקום. שאלתי אותם איפה הנשים, כשאני מתחילה לפקפק אם באמת היה כתוב "קבוצה מעורבת" והבטיחו לי שאמנם יש מעט נשים אבל הן מאוד נחמדות ובטח תכף יבואו. הן לא באו. כשדרור (המנחה והאגדה) קרא לכולם לשבת, מצאתי את עצמי מוקפת בכ-30 גברים, שרובם מביטים בי בסקרנות. באותו רגע, נפל עליי התקף אומץ בלתי מוסבר, והחלטתי להישאר ולתת להם צ'אנס.
בסוף אותו ערב, הרגשתי לשתי דקות בערך, לראשונה בחיי, כמו הילדה הכי מקובלת בכיתה. הם פשוט גרמו לי להרגיש בבית, וזה היה כל כך מרגש.
בשבועות שלאחר מכן, כבר פיתחתי התמכרות נעימה לקבוצה. הרוטינה המגניבה של מפגש בקבוצה (כל פעם בעל אופי אחר לגמרי), שמלווה בקפה ב"קפקא" ולקינוח ריקודים לצלילי מיטב היצירה האירוויזיונית ב"אאוט". מה צריכה בחורה יותר מזה? אה, אולי עבודה לקום אליה בבוקר (טוב, הראיון הבא בטוח יצליח), ואה, גם, חברה? (טוב, במפגש הבא בטח תופיע נסיכת חלומותיי).
בקבוצה היו אמנם כמה בחורות, אבל אף אחת מהן לא הייתה "כוס התה שלי". לעומת זאת, היו שם כמה בחורים חמודים, שנורא נהניתי לרקוד איתם (פתאום גיליתי שכמה מטרים מה"מינרווה", "פמיות" הופכות להיות נורא פופולריות), ושחלק מהם הפכו להיות ידידים טובים שלי (לפחות לתקופה מסוימת).
ככה העברתי לי כמה חודשים כשאני מתראיינת ולחוצה נורא בימים, ורוקדת ומצחקקת ב"אאוט" בלילות (טוב, לא בכל הלילות), ויום אחד התייאשתי והלכתי על עבודה זמנית. כמובן שדווקא אז, זה הצליח, והשאירו אותי שם קבוע. נחמד, לא?
זמן קצר לאחר מכן הקבוצה עברה לאוניברסיטה, ועל הפגישה הראשונה, בין כל האנשים והרעש וההתרגשות, ראיתי בקצה השני של החדר את האישה שתמיד רציתי ומעולם לא חלמתי שאפגוש. כבר סיפרתי לכן (בפרק הראשון) על הפעם הראשונה שראיתי אותה. זה היה רגע של פעם בחיים, של מיליוני פרפרים שעושים אורגיה מטורפת אצלי בבטן, מתנגשים מרוב צפיפות, של עיניים נוצצות ודופק מואץ, של פנטזיה שנעשית מוחשית להדהים.
זאת הייתה הפעם האחרונה שלי בקבוצה.
זה היה השלב האחרון במסע החיפושים שלי אחרי הקהילה, אחרי ההגדרה שלי (שהתגבשה בהדרגה מדו-מינית ללסבית מובהקת) ואחרי הנסיכה הקסומה שלי.
הגעתי הביתה.
נא להמתין...