חיות משבת לשבת

אני מחזירה אתכן ממנהרת הזמן היישר לתיאור מפורט אך אמין של סופשבוע סטנדרטי בחיים של מאי ושלי. מצטערת על האורך, בבקשה אל תעבירו ערוץ.

יום חמישי, 21:00
מאי ואני שרועות בסלון המבולגן בתנוחת "עוד שבוע נגמר". לאף אחת מאתנו אין כוח להתמודד עם ערמת הכלים שמסתירה את הברז. נו טוב, תמיד יש את מחר.
"אוף, הרג אותי השבוע הזה" מאי אומרת, "אני לא מבינה למה לא יכולים לשלם לי כדי שאשאר בבית ואלטף את החתולות. את לא חושבת שזה היה יכול להיות סידור הרבה יותר נחמד מכל העסק הזה של עבודה?"
יולי ואני מהנהנות בהסכמה, טופי רודפת אחרי הפקק של החלב ומאי ממשיכה לפתח את התיאוריה שלה:
"הרי תסכימי איתי שיש יותר מדי אנשים לחוצים בסביבה, נכון? אוקיי, והאנשים הלחוצים עושים תאונות דרכים ומרביצים לילדים ולנשים שלהם, ויוצאים למלחמות מיותרות, נכון? אז לפי התיאוריה שלי, ככל שיהיו יותר אנשים שלווים ומחויכים במדינה, ככה ירד פה הלחץ. אז בעצם - תישארי איתי, נשבעת לך שיש הגיון ביוזמה שלי - אם המדינה תשלם לנו בשביל להישאר בבית, ללטף חתולות ואחת את השניה, לבשל ולכתוב, אנחנו נהיה הרבה יותר מאושרות ובתמורה, שעתיים ביום נסתובב בחוץ ונחייך לאנשים. נראה לי שזה יביא לשלום ולצמיחה כלכלית. מה את אומרת?"
"שעייפות לא עושה לך טוב" אני עונה "תגידי, זה עיגולים שחורים מתחת לעיניים שלך או שסתם נמרחה לך המסקרה?".
מאי עושה פרצוף של "למה את תמיד חייבת להרוס לי את הפנטזיות עם הציניות שלך?". טופי מנסה לרחרח ליולי את התחת, יולי בתגובה מחטיפה לה סטירה ומעירה לה (משהו שנשמע מאוד מעליב) על הפרווה המבולגנת שלה.

יום שישי, 08:30
השעון המעורר מצלצל, החתולות משחקות תופסת במיטה, ומאי ממשיכה לישון כאילו כלום. אני קמה ושמה במערכת את אנני לנוקס עם "Little Bird" וחוזרת לחדר להעיר את מאי. אני משליכה את השמיכה מעליה, מטיילת עם האצבעות על הבטן שלה בקצב מטורף, לוחשת לה באוזן "בוקר טוב" וברגע שהיא פותחת סדק צר בעיניה, אני מוסיפה גם את ריקוד הבוקר המטורלל. מאי לא מתרשמת במיוחד. "די, תני לי לישון" היא מייללת ונמרחת גם על הצד שלי במיטה. "כבר מאוחר" אני ממשיכה להציק לה. אני מנסה להרקיד אותה אל מחוץ למיטה, אבל היא עדיין לא בהכרה מלאה, ככה שזה לא ממש עובד.

יום שישי, 12:00
שלוש שעות לקח לנו לצאת מהבית.
דווקא התכוונו להזדרז, אבל בין ערמת הכלים הבלתי אפשרית לבין השיער שלי שסירב להסתדר, לא משנה כמה התעללתי בו, איכשהו הזמן נמרח לנו. טוב, וגם היה התקף היצירתיות הזה שלקיתי בו, ושגרם לי לעטות על עצמי שלל מלבושים נטולי כל קשר ואז לבצע את הגרסה הכי פסיכית בעולם לסטריפטיז לאס-וגאסי, תוך ניצול מיני של משקוף דלת חדר השינה ותוך קריאות תכופות "תסתכלי עלי, עכשיו זה החלק הטוב" לעבר מאי שהתפתלה מצחוק על הרצפה.

אבל עכשיו אנחנו בקניון, המומות מדלילות האוכלוסין שבו, תרות אחרי מתנה מתקבלת על הדעת ליום הנישואין של הוריה של מאי. ליד קערת פרות כחולה אחת אנחנו נתקלות בתמיר, תזכורת חיה לחיים הקודמים שלי. אחרי דברי פתיחה נרגשים על כמה יופי לראות אותי ואיזה שונה אני עם שיער קצר, וכמה זמן עבר? חמש שנים? באמת?!, החלטתי שהגיע הזמן לקצת נימוס אלמנטרי "תכיר, זו מאי, ארוסתי" אני אומרת ומקווה שיתאושש מהר מההלם. "מה זאת אומרת, את..." קשה לו להמשיך, מסכן. "כן, אני לסבית" אני עוזרת לו. "אבל פעם לא היית" הוא עדיין מתקשה לעכל. אני מסבירה לו שעברו מאז אי אלו שינויים בחיי ושככה זה. "אז מה, לא חסר לך לפעמים להיות עם גבר?" כמובן, השאלה הבלתי נמנעת. "לא" אני משיבה נחרצות, מחליפה מבטים משועשעים עם מאי, וכבר מחכה להצעה המתבקשת, שמן הסתם לא מאחרת לבוא: "אז אולי תשמרי את המספר שלי למקרה שיבוא לכן לגוון?".

יום שישי, 14:00
עכשיו אנחנו בעיצומו של מרוץ בין המדפים בסופר. ב-17:00 אנחנו צריכות להתייצב אצל ההורים בחולון ושתינו יודעות מה יקרה אם אני לא אקבל את שנת הצהרים שלי לפני כן.
אני מסבירה לקצב הידידותי שלי מה בדיוק לעשות עם הבשר, בזמן שמאי מחכה בתור לגבינות. "איפה החברה החמודה שלך היום? איך את מסתובבת בלעדיה?" הוא שואל בחיוך ענק. אני שואגת "מייקי!" וחצי סופר מסובב את הראש, אבל ביניהם גם החברה החמודה שלי, אז מה אכפת לי? היא מתקשרת אלי ממרחק של 20 מטר, מוסרת ד"ש לקצב ושואלת איך קוראים לגבינה שהיא אוהבת, לא זאת עם החורים, השניה.
בתור לקופה מאי מנצלת את הצפיפות כדי למזמז לי את התחת וללחוש לי שטויות באוזן. אני מחייכת כמו דבילית והבחור שלפני בטח חושב לעצמו שהאפטרשייב המסריח שלו הוא הצלחה מסחררת.

יום שישי, 17:00
אנחנו מתנשפות במעלה הקומה הרביעית וגאות נורא שהגענו לפני כולם לבית משפחת קויפמן.
הספקתי לישון רק 45 דקות והתעוררתי עצבנית, עייפה וממש לא ידידותית לסביבה.
בדרך נס תפסנו את האוטובוס האחרון, רבנו כל הדרך, נכנס לי משהו לעדשה, הפחדתי את מאי שאין לי כל כוונה להירגע בקרוב. אבל אנחנו כאן. רגועות ומחייכות (מאי עדיין לא מבינה איך אני משנה מצבי רוח בקצב תנודות שער הדולר).
אחיה הקטן של מאי קופץ עליה בחיבוקים. אני מוחמאת בטירוף כשהוא קופץ גם עלי. אני הולכת לחטט בסירים וכרגיל מחליפה מתכונים עם אמא של מאי ודעות בלתי מזיקות על המצב עם אבא שלה. הסבתות מגיעות, אחת מנשקת אותנו על הלחיים והשניה קוראת לי לצד ושואלת מתי נעשה דיאטה.

יום שישי, 21:30
אנחנו במונית חזרה הביתה. הנהג שואל אם אנחנו אחיות. "לא? אז אתן בטח תאומות", כמו תקליט שבור, כל נסיעה במונית חוזרת על עצמה בשינויים מינוריים. מאי עושה טעות ועונה לנהג (היא נחמדה לזולת באופן מסוכן) שאנחנו בנות זוג. שתי דקות של שקט, נדמה שהפעם קבלנו פטור מטמטום, אבל לא: "תמיד רציתי לדעת איך שתי בנות עושות את זה". גאון הדור. אנחנו מתעלמות באלגנטיות. "במקרה אני פנוי אחרי הנסיעה הזו, אולי בא לכן שלישיה?" הוא בשלו. כשאנחנו כבר מתקרבות הביתה, הוא בשלבי תחנונים "נו, תעשו טובה, תרביצו איזה נשיקה, תעשו לי ת'ערב". אנחנו מנסות להסביר שאנחנו לא תכנית בידור של אף אחד, ללא הועיל. הערס אטום.

יום שישי, 22:15
אנחנו בחדר השינה, סוגרות את הדלת מפני החתולות.
כבר אמרנו שאנחנו לא תכנית בידור של אף אחד!
לאור נרות ולצלילי הקרפנטרס, אנחנו שוכחות מאקסים עלובים, מסבתות לוחצות, מנהגי מוניות בהמיים. שוכחות הכל וצוללות לים התענוגות הפרטי שלנו.

יום שבת, 08:00
המשוגע של הבניין מעיר את כולם בצרחות חסרות פשר. כן, אפילו את מאי.
אנחנו מחליטות שאם כבר נגזר עלינו להקיץ כל כך מוקדם לפחות ננצל את זה, נגמור את כל עבודות הבית עד הצהרים ויישאר לנו עוד המון זמן לראות את כל הסרטים שאנחנו מקליטות ושומרות לאחר כך, לקרוא את הסוף של הספר, לתפור את החולצה שנפרמה בקצוות ולסיים את הטור יום לפני הדד-ליין.
אני מכינה ארוחת בוקר של שבת עם פרנץ' טוסט וסלט פרות ואנחנו נעשות כל כך כבדות מכל האוכל שפשוט אין ברירה ואנחנו חוזרות למקומנו הטבעי בין מצעי הפלנל הרכים.

יום שבת, 12:00
כמו דובות קוטב מפוהקות ועגלגלות אנחנו קמות ונבהלות לגלות שתכף צהרים ועוד לא עשינו כלום.
מאי מתחפשת לעוזרת בית ומתנפלת במרץ על האמבטיה. אני ניגשת למטבח ומתחילה לכדרר קציצות, לקצוץ קישואים, למעוך דלעת ולהתעלל בבננות. תוך דקות מתמלא הבית ניחוחות אקונומיקה ורסק עגבניות, המג'ימיקס ושואב האבק מתחרים ביניהם מי מרעיש יותר, ואני מוצאת את נענועי הישבן של מאי (שמקרצפת את האסלה) מגרים במיוחד ולא יכולה להתאפק מלמזמז אותה. החלק הקדמי שלה נובח עליי, ואני בורחת לפני שהיא תינשך.

יום שבת, 17:00
הבית ייצוגי להפליא, ריחני ורענן. אנחנו לא. אנחנו שרות במקלחת המשותפת, שירים מצחיקים שאנחנו ממציאות לעצמנו ושוכחות כמעט מיד. מאי שרה כמו זמרת שחורה, ממיסה אותי לגמרי. אני שרה כמו מישהי שעפה מהמקהלה כבר בכיתה ב', אבל מה אכפת לי - יש לי קהל אוהד כאן.
"בא לך לראות סרט?" היא שואלת אותי, בודקת את מבחר הקלטות. "אני חייבת לסיים את הטור" אני עונה. תוך שתי דקות אנחנו מסתכלות בעייפות על חדר השינה, יודעות שיש רק דבר אחד שאנחנו מסוגלות לעשות עכשיו. יולי וטופי פוקחות עיניים באי חשק מופגן. ממקום מרבצן באמצע המיטה שלנו הן שולחות מבטים זועמים על שהפרענו את מנוחתן, אבל מתרצות כשאנחנו ממקמות אותן בינינו ונרדמות בחיבוק מרובע, לקולות הגרגור הרמים שלהן.

יום שבת, 21:00
מאי ואני שרועות בסלון המסודר בתנוחת "לאן לעזאזל הלך הסופשבוע", החתולות מנסות לצוד משהו באמבטיה והורסות במחי זנב את הסדר המופתי ששרר שם למשך חצי יום.
"שוב לא הספקנו לעשות כלום" מאי מקטרת. "היה מתיש השישי-שבת הזה" אני מוסיפה.
אנחנו מעבירות מבט על ערמת קלטות הוידאו, על הספר, על החולצה הפרומה ועל הטור ששוב אצטרך לכתוב מחר בעבודה כשאף אחד לא ישים לב. "אנחנו עלובות" אני מסכמת. מאי לא עונה, היא נראית מהורהרת. "על מה את חושבת מותק?" אני שואלת. "זוכרת שקודם ניסית למזמז אותי?" היא משיבה במבט ממזרי. "ואת נבחת" אני מזכירה. "כדאי לך לנסות שוב" הממזרה ממשיכה, "אני מבטיחה לא לנבוח. אולי רק ליילל".