מסרבת פקודות

אני יודעת, זה בסדר, כבר הכנתי את עצמי נפשית - הפעם אני לא אהיה פופולרית. השבוע אני בעמדת מיעוט. אז כדי להפחית למינימום ההכרחי את כמות התגובות שמסבירות לי איך היום זה לא ככה, איך החוויה האישית שלי היא זו שעצבה את נקודת המבט השלילית שלי על הצבא ועל המשרתות בו, אני מגינה על עצמי ופותחת בהקדמה:

ההיכרות האישית שלי עם צה"ל התרחשה בין אוקטובר 92' ליוני 94'. לקוראות הצעירות ממני אפילו בשנתיים-שלוש, עלולה התמונה שאני מציירת כאן להיראות סוריאליסטית משהו, כיוון ש(כמה לא מפתיע) זמן קצר לאחר שהשתחררתי, מישהו בצה"ל התעורר והחליט שצריך להתייחס אחרת לחיילים. היום זה מובן מאליו שהורים מתקשרים למפקד של ה"ילד", היום מפקדים נזהרים (בדרך כלל בצורה מוגזמת ולא טבעית) שלא להטריד מינית את חיילותיהם, היום די קל לקבל שחרור מוקדם, היום לגיטימי לשאול את עצמך פעמיים אם את באמת רוצה להתגייס.

לצערי, דווקא השליחות שבגיוס לצה"ל הייתה הדבר היחיד שמערכת החינוך הצליחה להטמיע בי. שנים של חינוך לציונות, פטריוטיות ואהבת המולדת וטיולים לגבעת התחמושת או לבית שרה אהרונסון (היעדים המועדפים על מנהלת בית הספר היסודי שלי) בשילוב עם פעילות בתנועת "נוער לנוער" עשו את שלהם, כך שלרגע לא פקפקתי בחובתי לשרת בצבא.

התגייסתי תמימה (כמו שלגיה) ומלאת מוטיבציה (כמו אמא שלה). בתור נערה פמיניסטית רציתי להיות מ"כית בנים (אוקיי, אולי זה לא נבע מהסיבות הנכונות), רציתי לסרס אותם, להראות להם "מה זה", לפקד עליהם ולהוכיח את עליונותי הנשית. בתור פוליטיקאית לעתיד (לשעבר) שאפתי להגיע הכי גבוה ורחוק שהצבא יאפשר לי.

צה"ל (במסגרת תכנית התעללות שהוכנה במיוחד לכבודי) תקע אותי בתור רכזת כוח-אדם בבסיס הדרכה של חיל החימוש.
כדי לקבל תחושה של הבסיס, דמיינו חדר אוכל בו מסתובבות בחופשיות מאות חולדות (הסבירו לי שזה טוב כי הן צדות את המקקים). וכדי לחוש את ענף מע"מ, שבו שרתי (המאכלס מכונאים וחשמלאים של טנקים ורכב), הרשו לי רק לציין שהוא הופרד פיזית משאר הבסיס, כדי שלא להפחיד את שאר החיילים (שגם ככה נודעים לשמצה).
בענף מע"מ היו כ-1500 חיילים ו-8-12 חיילות. מי שתכנן את הבסיס, החליט כנראה שמספר כזה זעום של חיילות לא ראוי להתייחסות, כך ששירותי הנשים הקרובים היו רק בבסיס-האם, מרחק 20 דקות הליכה. נדמה לי שראיתי אותם מבפנים איזה פעמיים. לעומת זאת את משתנות הגברים זכיתי לראות על בסיס יומיומי. קשה לי (הבוגרת, הבטוחה בעצמי, האסרטיבית) לתאר לכן את עוצמת המבוכה שאחזה בי (ה"סבונית", הנאיבית, הלא-משופשפת) כשנאלצתי לראות פעם אחר פעם את החיילים שמשרתים איתי ואת המפקדים שכל כך מאיימים עלי משתינים, מחרבנים בדלת פתוחה, מעירים הערות, מתבדחים על חשבוני, והכל ברוח טובה, ב"חברמניות" הצבאית שאוי לי אם לא אקח בה חלק.

אבל בלית ברירה, למדתי לקבל את זה, כמו גם את העובדה שהחזה שלי היה לנושא שיחה לגיטימי, ממש כמו המחזור שלי, או מה עשיתי אתמול בלילה עם החבר שלי (את שני האחרונים הצנעתי עד כדי כך, שלא ברור למה לא העבירו אותי למודיעין).
נאלצתי לחיות עם הניסיונות הבלתי פוסקים של כמה מהמפקדים להתחכך ולגעת בי בכל דרך אפשרית. שמעתי אינספור בדיחות גסות שעשו לי בחילה (אבל לפחות חיסנו אותי מהסמקות).
בחודשים הראשונים אמנם בכיתי בלי הפסקה (המפקד שלי, בתגובה, הציע לבנות בריכת שחיה, ולהפקיד אותי על מילויה) אבל לאחר שהבנתי שאין סיכוי לעבור בסיס, הפנמתי כמו אישה מוכה את הנורמות המעוותות והתחלתי לשחק לפי כללי המקום.

את הכבוד שלי הרווחתי כשכיסחתי במכות את הפרחה הכי מפחידה בבסיס (כן, אתן יכולות לדמיין סצינות מסרטי כלאי נשים למיניהם, זה מאוד דומה), ועוד ליד הרס"ר (היות והוא התעקש להושיב אותי על ברכיו בכל הזדמנות, ידעתי שהוא לצדי). מאז הייתי המלכה הבלתי מעורערת של הבסיס (טוב, הם לא ידעו שבמשך יומיים בכיתי בסתר מהטראומה שבהכאת אדם אחר) וכבר לא ירדו עליי שיש לי בגרות ושאני מדברת אנגלית נכונה, הפסיקו להתייחס לעור הלבן-מנומש שלי, וקבלו אותי כפרחה מן המניין.

זה אמנם הקל עלי את המשך השירות, אבל לצערי, לא הצלחתי להזדכות באפסנאות על הנורמות שכל כך היטבתי להפנים, ככה שאת רובן לקחתי איתי גם לאזרחות. עברו שנים עד שהפסקתי לקבל כמובן מאליו יחס משפיל מגברים, הן כבוסים והן כבני זוג. צה"ל דאג בכל דרך אפשרית שאדע את מעמדי, וברור לי שבמקום הנחות שהשכלתי להשתחרר ממנו (אחרי שנים של עבודה מאומצת עם עצמי) נשארו נשים רבות מדי.

כן, אני יודעת מה תגידו: "באמת חבל שהיית צריכה לעבור את כל זה, אבל את הרי יודעת שזה מקרה מאוד קיצוני ולא מייצג. לנשים רבות הצבא משמש צינור מוביליות ומקפצה לעמדות מפתח שלא הייתה להן כל דרך אחרת להגיע אליהן". על זה יש לי תשובה מוכנה מראש: "זובי!".
אבל ברצינות - כמה שמעל לפני השטח חלה התקדמות מרשימה, וכמה שיותר ויותר תפקידים "משמעותיים" נפתחים לנשים, עדיין, הצבא הוא מקום המשמר של הפטריארכליות הגברית והמנציח שלה.
שום פוליטיקלי-קורקטיות לא תמנע ממפקד ממוצע מלהתייחס למכונית שלו, לנהג שלו ולפקידה שלו באותו יחס: "שלי". די בעובדה שאותו מפקד יודע שחייה של הפקידה הצעירה שלו תלויים בו לשנתיים הבאות, כדי לאפשר לו לנהוג בה פחות או יותר, כרצונו. ובבקשה, אל תתחילו אפילו עם כל העניין של "תלונה על הטרדה מינית". גם היום, עם כל המודעות הציבורית, זה עדיין מוצא לא ריאלי למרבית החיילות. הרי כאשר המערכת הצבאית כולה נשלטת על ידי גברים, אין סיכוי ליחס שוויוני והוגן לנשים ואין אפשרות ליצור תחושת בטחון-אישי בקרב כל החיילות.

עכשיו, אם עדיין לא התעצבנתן עלי עד כדי נטישה, נסו נא לדמיין את התרחיש הבא: המפקד הממוצע משתחרר וכמובן מוצנח מיידית לתפקיד מפתח (אחת הרעות החולות המזעזעות ביותר בחברה המעוותת שלנו, אתן יודעות - The old boys network) ומביא אתו לשם את הרגלי העבודה שלו, ואת יחסו למזכירה. עכשיו, נגיד שאותה מזכירה השתחררה לפני שנה מצה"ל, איך היא תגיב כשהבוס החדש שלה יבקש ממנה לחפש איזשהו מסמך דווקא במגירות התחתונות של השולחן שלו, ודווקא כשהיא לובשת חצאית מיני? ואיך היא תגיב למחרת כשתבוא בג'ינס והבוס שלה ישאל אותה למה היא לא באה כל יום בחצאית, כי זה מאוד תורם למורל במשרד? אני אגיד לכן איך היא תגיב - היא תחשוב לעצמה "איזה שיט, אותו סיפור כמו בצבא" אבל נראה לכם שהיא תתקשר לנעמ"ת ותברר איך בדיוק מתלוננים על הטרדה מינית? השתגעתן, עכשיו עם המיתון? איפה היא תמצא עבודה אחרת? ונראה לכן שהיא תישאר שם לאחר הגשת התלונה? איך בדיוק? הרי הבוס של הבוס שלה מכיר אותו מהצבא, הוא זה שסידר לו את התפקיד הזה.
לא, אין לה ברירה אלא להבליג ולזכור לא ללבוש יותר חצאיות קצרות.
ומה יקרה (תלכו איתי בבקשה עוד קצת עם התרחיש ההיפותטי שלי) כשהמזכירה הטיפוסית הזו תתחיל לצאת עם החבר שלה, והוא "יחזיק אותה קצר" ויתייחס אליה כמו זבל? אתן חושבות שהיא תעזוב אותו? לא נראה לי. דווקא נראה לי שהיא תתחתן אתו, כי הרי "לא מגיע לה יותר", כי מי היא בסך הכל, כי הרי כל הגברים ככה, לא?! (ממש לא! רק אלו שצמחו במערכת הצבאית ועוד כמה סוגי ערסים שבדרך כלל משמשים חומר גלם למופעי סטנד-אפ).

אם נראה לכן שנסחפתי בתיאור המדכא הזה, אני אצעק "זובי!" שוב.

אוקיי, גם לי יש חברות ששרתו בחיל האוויר או במודיעין ולא רק שלא נתקלו בחרא הזה, אלא אף קבלו דחיפה רצינית קדימה בזכות שירותן הצבאי (אם זה ע"י חתונה למהנדס אווירונאוטיקה מ"משפחה טובה", או ע"י צבירת ניסיון שמוביל לג'וב מרופד בהיי-טק), אבל בסופו של דבר, רובן המוחלט של החיילות הן פקידות מסוג זה או אחר, ורוב המפקדים תואמים להפליא את דמות המפקד שציירתי לכן פה.

אז מה יהיה?
אין דרך להתמודד עם הבעיה?
אז זהו שיש. אני עומדת להציע לכן שתי דרכים רדיקאליות (ואני מתרחקת שלא תזרקו עלי עגבניות רקובות).
הראשונה - שירות לאומי (הידעתן שיש גם לחילוניות?). יש הרבה דרכים לתרום לחברה, לדוגמא לחנוך ילדים בעיירות פיתוח. אין לי ספק שהרבה בנות יכולות לתרום הרבה יותר בדרך זו מאשר כחיילות.
הדרך השניה מיועדת לנשים שחושבות שהצבא יכול לקדם אותן, ושעליהן להיות שוות חובות וזכויות בו. לנשים אלו אני מציעה שלא להילחם על עוד תפקיד סימבולי זה או אחר, תפקיד שיקדם רק קומץ נשים בשנה, אלא על העיקרון הרחב - שריון 50% מהדרגות הבכירות, בהן מתקבלות ההחלטות, לנשים. למה שהחוק שחל על דירקטוריונים ממשלתיים לא יחול גם על צה"ל? ואם נדמה לכן שזה גדול עליכן, תחזרו בבקשה לעיין בהצעתי הראשונה.

ולסיום, אני מצטערת שאמרתי "זובי" ו"חרא". זו פשוט ההשפעה של הצבא עלי. אתן רואות באיזו קלות גם "לסבית-ליפסטיק" הופכת מ"אויש, איזה מותק" להיות לסבית-בלי-ליפסטיק לוחמנית ועצבנית? טוב, אם לא תקטלו אותי יותר מדי עם העגבניות הרקובות שלכן, אני אחזור לסכריניות הטבעית שלי בשבוע הבא.