יום חמישי, שבע בערב. הצלחתי לתפוס את הבחורה מאגודת הסטודנטים בדיוק כשעמדה לסגור את הבסטה. "דפי מד"ס, 2 חדרים, בלי שותפים" - כשאני שומעת את עצמי בקול, אני חושבת שלא ייתכן שעברה שנה מהפעם האחרונה שעמדתי כאן, עם אותה בקשה בדיוק. וואו, כבר שנה שמאי ואני חיות ביחד, בדירה הקטנה שלנו. שנה עברה מאז שמצאנו אותה ביחד ולראשונה שתינו התלהבנו באותה מידה.
אבל רגע, בואו נתחיל מההתחלה.
אתן בטח מכירות את זה - שתי לסביות נפגשות, נדלקות, מבלות את הלילה ביחד, למחרת מביאות מברשת שיניים, אחרי שבוע תיק עם בגדים ואחרי שבועיים קוראות ל"זבולון הובלות ובניו" ועוברות לגור ביחד.
אוקיי, אז אני מודה, יש משהו בהתנהלות הזו שמזכיר את החיים שלנו, ובכל זאת - אתן הרי לא מצפות ממני לעבוד לפי הספר, נכון?
כשמאי הגיעה אלי בפעם הראשונה, היא באמת נשארה כל הלילה, ואכן, כצפוי, בילינו את רובו במיטה, אבל בדיבורים. רק בארבע בבוקר התנשקנו לראשונה. ואז, כמו סינדרלה, מיהרה הנסיכה שלי לחזור הביתה (שאמא לא תדאג), אבל הבטיחה לחזור מחר ולהישאר.
והיא חזרה. והיא נשארה. לישון. רק לישון.
היה משהו קסום וטהור במבטים בינינו, בחיבוק שאמר הכל, בזה שהחלטנו לא למהר. בתחושת בטן ידענו שזה הדבר האמיתי. הרגשנו שהקשר הזה הולך להיות נפלא וממושך, כך שאין סיבה לרוץ. רצינו ליהנות מהמתח, מהציפייה, מרגעים אחרונים של ביישנות, מהתרגשות בתולית של פעם ראשונה.
בשבוע הראשון מאי ישנה אצלי חמישה לילות.
כשהיא הייתה הולכת להתקלח, אני הייתי מחכה לה בחדר, נרגשת למחשבה שהאישה היפה הזו עומדת עירומה כמה מטרים ממני, מסתבנת בסבון שלי, מתעטפת בחלוק שלי, וכל כך רציתי להצטרף אליה. אבל התאפקתי. כשהיא הייתה חוזרת לחדר, ורודה וריחנית כמו תינוקת רכה, אני הייתי יוצאת, מאפשרת לה להתלבש, נורא רוצה להצטרף אליה. אבל מתאפקת. אחר כך היינו נכנסות למיטה, מלטפות זו את פניה של זו, לוחשות סודות בעיניים נוצצות, נורא רוצות לגעת בכל מקום. אבל מתאפקות.
גילינו סוג חדש לגמרי של אינטימיות בשבוע הזה. גילינו כל כך הרבה אחת על השניה. גילינו כמה לחי או כתף יכולות להיות מגרות, מיניות, אם לא מתפתים לגעת באיברים אחרים. ובסוף השבוע גילינו שהתאהבנו ושאנחנו לא יכולות יותר לעצור את המילים. מכאן כבר לא רצינו יותר לעצור שום דבר. הנחנו לעצמנו לזרום עם הרגש החדש שחשפנו, אפשרנו לעצמנו להתענג על כל מה שעד עכשיו התאפקנו מלעשות.
למחרת נתתי למאי מפתח של הדירה (ששכפלתי כבר בתחילת השבוע, אבל אתן יודעות, התאפקתי) וסידרנו מחדש את הארון שלי, כך שיהיה מקום גם לבגדים שלה.
במשך השבועות הבאים, מאי חזרה הביתה פחות ופחות, ובכל פעם הייתה שבה אלי עם יותר ויותר חפצים. מאי עברה, למעשה, לגור אצלי. השותפות שלי נכבשו בקסמיה מיד. השותפה הבכיינית מצאה פתאום אוזן קשבת והשותפה חולת הניקיון גילתה שהבית מבריק מתמיד. אני נורא השתדלתי שמאי תרגיש בבית, ודי נעלבתי כשהיא לא. לקח לי זמן להבין שכמה שאני לא אשתדל, זה לא יהיה הבית של שתינו. לא באמת.
התחלנו לדבר על דירה משלנו. חודשיים אחרי שהכרנו זה נראה לנו הגיוני להתחיל לברר.
בהתחלה היו דיבורים באוויר, על אזור שמתאים לשתינו ועל שכר דירה ששתינו יכולות לעמוד בו. בהמשך, ורק מתוך סקרנות, התחלנו לבדוק אלו דירות יש למד"ס להציע.
ערב אחד, ראיתי מודעה לדירה שנראתה לי מושלמת. לא יכולתי לעצור בעצמי ומיהרתי לראות אותה. מאי הייתה עדיין בעבודה, כשהיא קיבלה ממני טלפון היסטרי "מהר, את חייבת לבוא עכשיו. מצאתי לנו דירה מעולה וצריך לחתום מיד". מאי ניסתה להרגיע אותי ללא הועיל. תוך חצי שעה היא הגיעה במונית עם פרצוף סקפטי, לא טיפוסי. "זה לא בדיוק האזור שדיברנו עליו" היא אמרה. "כן, אבל כשתראי את הדירה, תביני" עניתי לה בהתלהבות כלבלבית. היא לא הבינה. אולי זה בגלל שבדירה לא היו חלונות, "אבל יש בה מרפסת" המשכתי להתלהב "שפונה לאזור הרועש ביותר באבן-גבירול", היא המשיכה לצנן. אולי זה בגלל שהחדרים היו נורא קטנים, "אבל המטבח ענקי" אני בשלי, "וזה החדר היחיד שהמיטה נכנסת אליו" היא כבר התחילה להישמע משכנעת.
החלטנו לישון על זה לילה.
בבוקר לא הבנתי מה לעזאזל מצאתי בדירה הזו והייתי מאוד משועשעת לגלות שהנה לפעמים גם מאי מורידה אותי לקרקע.
המשכנו לקרוא מודעות, בזהירות, בחשדנות, לא מתלהבות בקלות ממציאות, לומדות עם הזמן לשאול את השאלות הנכונות בטלפון, לא קופצות לראות כל דירה שנשמעת נחמד.
כעבור שבועיים, למרות כל המסננות, מצאנו דירה שהייתה שווה ביקור. כשהגענו לשם, היו בדירה עוד 4 זוגות (סטרייטים, בטח שסטרייטים) ובעלת בית זקנה. הדירה הייתה מקסימה. עם מטבחון זערורי וחדר אמבטיה שלעומתו ארגז החול של יולי היה מרווח, אבל חוץ מזה, באמת מקסימה. אני התחלתי לקפץ בהתרגשות, "בואי ניקח אותה" לחשתי לה, ומאי שוב ניסתה להרגיע אותי "גם בפעם הקודמת התלהבת וזה היה סתם, אני כבר לא יודעת אם לקחת אותך ברצינות". "אבל תראי את החדרים, הם כל כך גדולים" ניסיתי להוכיח רצינות. "טוב, אם אין לך בעיה לטגן קציצות בסלון..." שוב מאי מחזירה אותי למציאות? מה קורה פה? חשבתי שאני אמורה להיות הריאליסטית מבינינו.
יצאנו מהדירה והתחלנו ללכת ברגל הביתה. זו הייתה דרך ארוכה והאוויר היה נעים. היה לנו זמן לחשוב ולדבר. כשהגענו לשדרה שליד הבית, אחת מאתנו (מוזר שאני לא זוכרת מי) הייתה מספיק אמיצה להגיד "אולי זה בכל זאת מוקדם מדי". שתינו ידענו שאנחנו רוצות לחיות ביחד. ידענו בערך איפה ואיך, אבל אולי לא יזיק לנו לחכות קצת? החלטנו לחכות חודשיים ואז לחפש שוב. "אבל מפריע לי שאת לא מרגישה בבית אצלי" אמרתי למאי. "נכון" היא ענתה לי, "אולי אני לא תמיד זוכרת איפה כל דבר מונח, ואולי אין לי אצלך פינה משלי, אבל את עושה לי בית. כשקשה לי בעבודה, אני רק רוצה לחזור אליך, הביתה" היא חיבקה אותי חזק חזק, "כשאני נוסעת לבקר את ההורים שלי, אני כבר לא מרגישה בבית, כי את מחכה לי כאן" היא הביטה בי בעייני החתול שלה. "אני רוצה שניקח את הזמן, שנחכה קצת, זה עבד בשבילנו בהתחלה, זוכרת?" היא חייכה אלי את החיוך המתוק שלה וגרמה לי להתאהב בה עוד קצת.
אחרי חודשיים בערך מצאנו את הדירה הקטנה שלנו. הדירה הראשונה שלנו ביחד.
פה תלינו לראשונה את השלט שאחותי הכינה לנו - שלט גאווה קטן עם השמות של שתינו וציור של חתולה. לכאן הבאנו את טופי, הגורה המתוקה שלנו. לדירה הזו קנינו את הרהיט המשותף הראשון שלנו, ולכאן הגיעו מכתבים ממוענים אלינו כזוג.
ועכשיו הגיע הזמן לעזוב.
אתן בטח מכירות את זה - שתי לסביות נפגשות, נדלקות, מבלות את הלילה ביחד, למחרת מביאות מברשת שיניים, אחרי שבוע תיק עם בגדים ואחרי שבועיים קוראות ל"זבולון הובלות ובניו" ועוברות לגור ביחד בדירה קטנה בתל-אביב. אחרי שנה מתחיל להיות להן צפוף, הן מחפשות קצת שקט וירוק מסביב. פתאום כבר לא מפריע להן לצאת מתל-אביב (במילא את רוב הערבים הן מעבירות בשלווה בבית, וכמעט לא יוצאות לבלות). אז הן מתמקמות בבית נחמד במושב (רשפון, אלא מה? יש מושב אחר?) ומתחילות לאט לאט להתברגן (מלשון בורגנות).
אבל לסבית-ליפסטיק, שלא אוהבת ללכת יותר מדי לפי הספר, גם לא אוהבת בוץ בעקבים, ככה שאנחנו הולכות על גבעתיים.
למישהו יש קרטונים?
נא להמתין...