במאמרו האחרון, קובל טל איתן וטוען שהתקשורת הישראלית נגועה הומופוביה. ליתר דיוק, הוא יוצא נגד כמה בעלי דיעה בעולם העיתונות, הומואים בעצמם החיים מחוץ לארון, שתפיסותיהם מבטאות, לדבריו, הומופוביה עצמית. הוא מבסס את טיעוניו, בין היתר, על אמירות אומללות ששמע מעיתונאי בכיר.
חבל שאיתן אינו חושף את זהותו. כדאי שנדע כולנו מיהו אותו "איש תקשורת מאוד בכיר, מחוץ לארון בכל מובן ובעל זוגיות מופתית" שהדברים מיוחסים לו. אין זו פיסת רכילות. יש לכך ערך עיתונאי, בדומה לחשיפת פרצופה האמיתי של כל אישיות ציבורית מתחסדת, בין אם מדובר ברב ראשי, זמר מוכר או פוליטיקאי סוג ג'. להומופוביה, כמו לאנטישמיות, אין טעם וצבע. היא חמקמקה. וככל שהדובר (עיתונאי או אחר) מפולפל יותר, ההדיוטות יתקשו להבחין בין עוד ביקורת לגיטימית להכפשה מגמתית.
אותה גברת בשינוי אדרת
העיתונאי ההומופוב לעולם יתעלם מן העובדות, ולמען האמת - הן לא ממש מעניינות אותו. אפשר להפריח מיני תיאוריות שמכבסת המילים הנכונה כבר תעניק להן מעטה מהוגן. לעתים מדובר סתם בחצאי אמיתות הגרועות, כידוע, יותר מעוד שקר. אין מדובר כאן רק בהזניית האתיקה העיתונאית, אלא בתופעה חמורה ורחבה יותר של ניאו-הומופוביה, שבה נגועים, כאמור, גם לא מעט עיתונאים.
אין היום עיתונאי הומופוב בר-דעת שיתבזה באבחנת הומואים כחולי נפש. את זה עושים בטיפשות רק בעלוני ש"ס, והאפקטיביות בהתאם. הדרכים לייצר דה-לגיטימציה מתוחכמות יותר וככאלה, גם מסוכנות יותר.
כבודם של המפזזים על המשאיות במצעד הגאווה במקומו מונח. אין בהם פסול. אך כשעורך החדשות בוחר למקד את המצלמות רק בהם, תוך התעלמות מופגנת מ-95% מהצועדים האחרים, ברור לו היטב שמרבית הציבור הסטרייטי סולד מהמראות. הבחירה, על כן, לא תמימה.
אני שואל: האם לצד התמונות הצבעוניות מוזכר באותה נשימה שיעור ההתאבדויות בקרב בני נוער להט"ב? מצבם העגום של הומואים מחוץ לגבולות תל אביב? רדיפת הומואים ברשות הפלסטינית?
הסיקור ההומופובי - כמו הסיקור האנטי-ישראלי
למה הדבר דומה? לסיקורים "עיתונאיים" שבהם מביאה המצלמה ירי של חיילים ישראלים לעבר מה שנראה כאזרחים פלסטינים "חפים מפשע". רק שלא טורחים לספר לנו מה עשו אותם "חפים מפשע" רגע קודם. לא מדובר בצילומים מבוימים, חלילה. רק שמישהו טרח להשליך חלק מסרט הצילום לפח חדר העריכה.
נא להמתין...