אז מה הבעיה שלי עם גברים?
רגע, לפני שאני מתחילה, אני חייבת לפרסם אזהרה לציבור: שיהיה ברור, אני לא מייצגת אף אחת. לא לסביות באשר הן, לא זרם כלשהו בפמיניזם, אפילו לא את האישה שאיתי. נכון, אפשר היה להניח שלמקרא הכותרת שלעיל, תבין הקוראת הממוצעת שאני הולכת לתאר כאן את המחשבות, התחושות והיחסים הבעייתיים שלי עם גברים, אבל אני כבר לא מניחה כלום. לא מוכנה להיות לא-מובנת. לא בנושא כל כך טעון ופתלתל.
טוב, הוצאתי את זה מהסיסטם, אפשר להתחיל.
ועל ההתחלה אני כבר זורקת פצצה: לא קל לי עם גברים. לא טבעי לי, לא נוח לי, לא מבינה אותם, לפעמים קשה לי לכבד אותם, לעתים קרובות מדיי אני כועסת עליהם, על פי רוב אני פשוט לא מתה עליהם. זה מן משהו כללי כזה כנגד הג'נדר.
ואני לא זורקת את הפצצה הזו כדי לעצבן, אתן מכירות אותי - אני נחמדה בדרך כלל (כל עוד לא מדברים אתי על צבא וכאלו). אני פשוט רוצה לחשוף בפניכן את היחסים המורכבים שלי עם גברים מאז שיש אותי ועד ד'לא ידע. אם תרצו, זה סוג של טיפול פסיכולוגי. אם תרצו, תהנהנו מדיי פעם.
ונתחיל בנסיבות המקלות. זה לא אני, זה הבית. והבית, במקרה שלי, כלל סבתא ואמא, דומיננטיות ויוצאות דופן, כל אחת בדרכה, שהרכיבו באופן לא מתוכנן יחידה הורית שלמה, גם אם נחלקה לשני בתים. ולא שלא היו גברים בסביבה, אבל התחושה הכללית הייתה שהם רק מפריעים בדרך. גדלתי עם אהבה אדירה לסבתי (אוי, כמה שאני מתגעגעת אליה) והערצה לאמי, אבל, לצערי, גם עם אבא וסבא, שהיחס אליהם היה כאל שני ילדים התלויים על צוואר ההורות האמיתיות שלי.
כך ספגתי בטבעיות יחס מזלזל, מתנשא, אימהי (במקרה הטוב) ומריר (ברוב המקרים) מצד הרול-מודלס שלי כלפי הדמויות הגבריות העיקריות בחיי. ושיהיה ברור, אני לא מאשימה אותן (אמא שלי נורא רגישה להאשמות, אז אמא - זה לא המקרה) - הן, מה לעשות, יצירות תקופתן. אז ככה גדלתי לי, מפנימה היטב את העסק הזה שגברים הם ילדים נצחיים, ושאישה טובה מסוגלת לגבור על כל גבר, במסגרת כללי המשחק שלו, ושזוגיות סבירה מחייבת עליונות של האישה על הגבר.
אבל אני הרי לא הולכת להאשים את הבית בכל. לא, אני משוכנעת שאדם אחראי במידה רבה לגורלו הוא, ואני לא מוותרת גם לעצמי.
אני חושבת שעד סוף ביה"ס היסודי הייתי "בסדר". היו לי בעיקר חברות, אמנם, אבל כשרציתי לטפס על עצים, או לעשות טריקים עם האופניים, תמיד היו סביבי כמה בנים. אבל אז התחלתי להתאהב באופן סדרתי ומייגע. פתאום הייתי נבוכה ליד בנים, לא היה לי מושג איך להתנהג אתם. מצד אחד לא ידעתי להתחנחן כמו שאר הבנות והייתי נטולת בטחון לחלוטין (לשיא הפאתטיות הגעתי כשהבן שאהבתי במשך 3 שנים הזמין אותי לרקוד ואני, הלומת בושה, סירבתי), מצד שני, היה ברור שאני לא יכולה להמשיך ולהשתולל אתם כמו פעם. זה לא כל כך המבטים העקומים של הבנות, כמו ההבדלים הפיזיים שהחלו לבלוט ביני לבין הבנים.
בהדרגה, איבדתי כל שפה משותפת עם הבנים. כשהגעתי לחטיבת הביניים כבר הייתי ממש תקועה. מצד אחד העובדה שהייתי "ילדה חכמה" כבר לא שיחקה לטובתי כמו ביסודי, ומצד שני, לא היה לי סיכוי להפוך ל"מקובלת" - לא היה לי מושג בטיפוח, אופנה ושאר הדברים שאמא שלי הגדירה אותם כ"שטויות" ו"בזבוז זמן".
השנים עברו. בתנועת הנוער כבר היו לי כמה ידידים, אבל עדיין, שום דבר בקשרים אתם לא היה טבעי. הייתי במתח תמידי. כל מגע הכי תמים, נשא משמעויות עמוקות עבורי, כי לא הצלחתי, כמה שניסיתי, פשוט להתייחס אליהם כאל "בני אדם מסוג גבר". הייתי צריכה לעמוד כל הזמן על המשמר, שלא להשתחרר, להתפרע ולהיות אני, כמו שהייתי עם חברותיי הרבות.
כשהייתי בת 18 הכרתי את האפס הראשון בסדרה ארוכה ומתישה של עלובי חיים, שכל אחד מהם אמנם היווה שיפור לקודמו, אך ביחד יצרו תחושה של "זה מה יש", שלא לדבר על "לא מגיע לי יותר טוב מזה". כנראה שזה מה שקורה אחרי שנים של חוסר ביטחון עצמי בתוספת חוסר יכולת לתקשר עם בנים, ולקינוח שירות צבאי בחברת הנחותים שבגברים.
עם השנים השתנה היחס שלי לגברים. בגיל 20 גיליתי את הכוח העצום שבמיניות שלי ופיתחתי כתחביב ציד גברים חוקי. אוי, כמה שנהניתי מהשליטה עליהם. אני חיזרתי אחריהם, אני פיתיתי אותם, אני הייתי למעלה. וככל שהגבר היה יותר חזק, כך התענגתי יותר על הפיכתו לשלולית. אני יודעת, זה נורא לא בוגר, אבל גם זו דרך להשתחרר קצת ולפתח סוג (גם אם מעוות) של ביטחון עצמי. הבעיה הייתה, שככל שהשתחררתי והתחזקתי, כך איימתי עליהם. עם הזמן רמת העליבות שלהם הלכה ופחתה, אבל גם הגברים היותר ראויים למאכל שדגתי, שרדו לזמן נורא קצר. הם התענגו על המיניות (כמעט) חסרת המעצורים שלי, מהכוחניות הנשית שלי, אבל הם פחדו להציג אותי בפני אמא שלהם, והתחילו לגמגם בשיחות עם גוון של עתיד. ככל שהעוצמה הנשית שלי הפחידה אותם, הפחד שלהם הרתיע אותי. בזתי להם.
למשך כמה חודשים אפילו ניסיתי להיות עדינה ושברירית (אחד החיקויים הכי עלובים שביצעתי בחיי) ובאמת היה איזה בחור נחמד או שניים שהיו שמחים להתחתן איתי. אבל כמה זמן אפשר לשחק דמות? ועוד אחת כל כך משעממת? נשבר לי.
רגע, לפני שאני מגיעה לאיך נהייתי לסבית, אני צריכה שתבטיחו לי שלא תיפלו למלכודת שכל הגברים המתוארים לעיל נופלים אליה תדיר - לא נעשיתי לסבית כי גברים אכזבו אותי!
נעשיתי לסבית אחרי שהיה ברור לי שמשהו פה לא מסתדר ושאני חייבת לשבת קצת לבד עם עצמי ולבדוק מה אני רוצה בכלל. באותה תקופה התבוננתי מסביב - בעבודה, באוניברסיטה, ברחוב, באוטובוס, אצל חברות - התבוננתי, והבנתי שאני לא מתה על גברים. סורי. מרגע שנמאס לי להיות אמא שלהם, הילדותיות שלהם כבר עלתה לי על העצבים. מרגע שהתחלתי לפתח תודעה פמיניסטית מסודרת (נגיד), ולמדתי לכמה עוולות חברתיים אחראים הגברים, כבר לא הצלחתי להביא את עצמי לכבד אף אחד מהם. בטח שלא הייתי מוכנה יותר לשחק בכללי המשחק שלהם. אפילו השערות שלהם כבר דחו אותי מעבר לכל פרופורציות.
ואז הבנתי שבעצם אני לסבית כבר המון זמן.
התברר שבכניסה לעולם החדש הזה מקבלים שני בונוסים מיוחדים - הראשון הוא שחרור מהצורך לחבב גברים ולגרום להם לחבב אותי. עכשיו, ממרום מושבי כלסבית תפוסה, אני יכולה להרשות לעצמי להיות הכי אני שאפשר. ולא מזיז לי אם מישהו (גבר או אישה) לא אוהב את זה. שלא יאהבו. אני כבר לא צריכה להשתדל כל כך למצוא חן.
לקח זמן, אבל לאט לאט, בזכות תחושת השחרור החדשה הזו, התחלתי להתייחס לגברים שעובדים איתי כ"בני אדם מסוג גבר". לקח עוד קצת זמן והצלחתי אפילו לכבד את הראויים שבהם.
אבל אני עדיין מתקשה לחבב אותם כי יש מלחמות, נשים מוכות, אונס והתעללות מינית בילדים, ואני לא יודעת איך להגיד את זה בעדינות: הם אשמים!
אני עדיין זועמת על שאנחנו נאלצות לשחק לפי כללי המשחק שהם, כג'נדר השולט, כופים עלינו, הנשים.
אני עדיין נגעלת מהבדיחות המבזות שהם מפזרים לכל עבר, ועדיין, מאוד לא טבעי לי להיות בקרבתם.
אני יודעת שאני בדרך ואני עוד אצליח לכונן יחסי רעות אתם, אבל בינתיים, לפחות, לא נוח לי המגע אתם. מפריע לי שכשהבוס שלי (שהוא אחד מהראויים ביותר) חוזר מחו"ל מביך אותי לחבק אותו.
אבל רגע, הזכרתי שני בונוסים, לא? אז הרשו לי להציג את הבונוס השני - חברים הומואים.
אני לא יודעת איפה הייתי היום בלי החברים ההומואים שלי.
הם גברים ואני אוהבת אותם. הם גברים ונעים לי לחבק אותם. הם גברים והם לפעמים מובנים לי. לפעמים הם גם מבינים אותי. והם בכל זאת גברים. עם שערות והכל.
הם גברים ודרכם אני לומדת שגבר זה סוג של בן אדם שאני כן מסוגלת להתחבר אליו.
הם נותנים לי תקווה.
אחד מהם אפילו הצליח להשקיט במשהו את אחד הפחדים הכי גדולים שלי.
פעם דיברנו על הילדים שיהיו למאי ולי, וסיפרתי לו כמה אני חוששת שייוולד לי בן, כי אני בטוח אדפוק לו את החיים, כי אני לא מסוגלת לכבד גברים, ואפילו הומו טוב אני לא אצליח לעשות ממנו, כי הוא ילמד ממני לא לאהוב גברים. ומה יהיה. אז יואב (ככה קוראים לאיש החכם הזה), ענה לי: "הוא יהיה התיקון שלך". "את הרי לא תוכלי שלא לאהוב ולכבד את הילד שלך, נכון? אז ככה, דרכו, תפתחי חיבה, הבנה וכבוד גם לגברים אחרים".
אוקיי, אני עדיין חולמת על המשפחה של מאי ושלי כטוהרת הנשיות, אבל אני קצת פחות פוחדת מלגדל ילד מסוג בן.
אני, כמו שאתם רואים אותי, בתחילתו של תהליך. רוב חיי, היחסים שלי עם גברים, באשר הם, היו מחורבנים. עכשיו אני לומדת לתקן את המעוות. אני עדיין לסבית, עדיין פמיניסטית, עדיין לא סובלת את העלובים מעברי, עדיין נגעלת מגסויות, עדיין זועמת על חוסר הצדק והשוויון, אבל לא מתאים לי לשנוא חצי מהאנושות. אני רוצה להתחבר ולאהוב את הבני-אדם מסוג גברים הראויים. ואני לומדת.
נא להמתין...