נוטות החסד

השבוע אני הולך לחרוג ממנהגי ובמקום לכתוב על חיי, אכתוב על ספר שקראתי לאחרונה וטלטל אותי. אני יודע, אני לא מבקר ספרות, ונראה שאני לא יכול להציע הסבר מלומד וספרותי יותר מעשרות ומאות עמודי הביקורת שכבר נכתבו על "נוטות החסד" - אבל גם אם אני לא דוקטור, אני כן מבין דבר או שניים בספרים וקורא המון ספרים, אז אני חושב שאני יכול להציע ביקורת קצת אחרת: זו של האדם הפשוט, שבד"כ לא קורא "ספרי שואה" ונכנע לבאזז המטורף סביב הספר. האם הספר היה שווה את זה? בהחלט. הספר בהחלט השאיר את חותמו עליי, זיעזע, ריתק וקסם לי - העובדה שאני כותב עליו טור מאששת את העובדה הזו. 

נתחיל מההתחלה, למי שלא מכיר: "נוטות החסד" הוא ספר שעורר המולה בקרב המבקרים ובקרב חוגי הספרות (ואתייחס לכך בהמשך). הספר נכתב ע"י ג'ונתן ליטל, סופר יהודי אמריקאי-צרפתי צעיר יחסית, שהיה אלמוני לפני כתיבת הספר.

הספר הוא מתאר את חייו ופועלו של קצין נאצי בשם מקס אואה במלחמת העולם השנייה, ומתואר בגוף ראשון. מקס הוא מעין "פורסט גאמפ" של מלחמת העולם השנייה, ותפקידו מביא אותו לצמתים חשובים במלחמה: באבי יאר, הקווקז, התבוסה בחזית סטלינגרד, ברלין המופצצת ועוד מגוון מקומות "אסטרטגיים". הוא פוגש אנשי מפתח בצבא (אייכמן, שפר, הימלר ואף היטלר), עם חלקם הוא מתיידד, ועל כולם יש לו ביקורת. הוא דעתן ונהנתן, אך בו בעת יעיל.

מקס הוא דמות מורכבת: הומוסקסואל (שלבסוף התחתן עם אישה), רוצח בדם קר, ומאוהב באחותו התאומה, איתה היתה לו מערכת יחסים מינית בילדותם, עליה הוא חולם והוזה בפרק שלם מהספר. מקס הוא גם קרבן של הנסיבות – הוא מאמין בכל ליבו בנציונל-סוציאליזם, אבל לא מאמין בכל ליבו בכל השיטות שנוקטת גרמניה במלחמה כדי לנצח. הוא חוזר ושואל את עצמו ואת המערכת סביבו שאלות רבות, ולא תמיד מגיע למסקנות ברורות.  אני לא רוצה לגלות יותר מדי (ותאמינו לי שעדיין לא גיליתי כלום) מהספר. מה שאני רוצה לדון עליו הוא מה שהספר גורם לקורא הממוצע.

שני מסלולים
נתחיל באזהרה: למי שיש קיבה חלשה – אל לו לקרוא את הספר. נהרות של דם, צואה, זרע ודמעות מתוארים לפרטי פרטים, החל ממשגלים שונים ומשונים וכלה בתיאורי עובדי הכפייה. לי איישת יש קיבה חזקה לנושא, אז לא ממש התרשמתי.

נמשיך בפאן ההומוסקסואלי של מקס (אחרי הכל, פה זה גוגיי, לא?). אואה הוא הומו בחברה שבה הדבר הוא אסור בתכלית האיסור, אך זה לא מפריע לו למצוא זיונים כאן ושם (וגם בברלין המופצצת).

לפני שקראתי את הספר, הייתי מוכן למשהו יותר עמוק בכיוון הזה – התלבטות מינית של מקס, קצת יותר פירוט בנושא מיניות אולי, אך דווקא פה די התאכזבתי. חוץ ממספר בודד של מפגשים מיניים המחבר לא ממש טורח לדבר על הנושא - כאילו מקס עצמו מוצא איזה פורקן קטן ע"י זיון וממשיך הלאה.

האובססיה של מקס היא לא הומוסקסואלית במקורה, אלא יותר לכיוון גילוי העריות ואחותו, עליה טורח ליטל לחבר פרק שלם. נראה שבשלב כלשהו לקראת סוף הספר, הנטייה של מקס מתמסמסת והופכת לשולית לעומת ההתאהבות באחותו. ובכלל, בתחילת הספר מקס נשוי (אמנם לא באושר). קצת חבל.

כמו שאני רואה את זה, ישנם שני "מסלולים" לספר: ההיסטורי - בו מתוארים מאורעות מלחמת העולם השנייה בפרוטרוט, מאמצי הבירוקרטיה של אואה ודעותיו והאישי – הרפתקאות הומוסקסואליות ויחסיו המורכבים עם משפחתו (גילוי עריות עם אחותו, שנאתו לאימו, הערצתו לאביו וכו') וחבריו.

כל אחד מהעולמות האלה מתואר בפרוטרוט ובמידת דיוק מעוררת הערצה. עולמו הפנימי המעוות של מקס נפרש לאט לאט כמורכב ביותר, מרתק וחולה, מאוד חולה. באשר לתיאורים ההיסטוריים – מעולם לא חשתי כאילו אני נמצא במלחמה יותר מאשר בספר הזה. התיאורים ההיסטוריים קופצים לראש. הפצצות, מחנות ריכוז, הקפיאה ברוסיה, תבוסת גרמניה, והעיקר- מגוון רב ועצום של קצינים, אנשי ס.ס, מקומות ודרגות שגורמות למוח לדהור בע\כל כך הרבה כיוונים, שצריך לדפדף כל דקה לסוף הספר (שם נמצא מפתח דרגות ואינדקס מושגים) כדי לעקוב אחרי מי עשה מה. אבל מתרגלים.  בכלל, ג'ונתן ליטל התעקש לשמור את שמות המקומות והדרגות בגרמנית, כך שבמקום קולונל אתם תיתקלו ב"שטנדרטפיהרר" ובמקום OKW יהיה כתוב או.ק.וו.