ההפסד כולו שלך

טל איתן קרא השבוע את הטור "לסבית-ליפסטיק" ולא נשאר חייב

שלשום גיליתי שאני אשם במרבית תחלואי החברה האנושית. אני, טל איתן, גרמתי לכך שישנן נשים מוכות, שישנם מקרי אונס והתעללות בילדים. אני אשם אפילו במצב הביטחוני הקלוקל (העולמי, לא רק המקומי). במשרד, מול המחשב, עם כוס קפה ביד ופריידזין פתוח מולי, קראתי כלא מאמין את כתב האישום החמור ביותר שהוגש נגדי אי פעם - אמנם סובייקטיבי מאוד, מתנצל, אפילו מתחנף - אבל עדיין, כתב אישום.

ב-1344 מילים הפכה קרן אמיר את המין הגברי למכשול העיקרי בהתקדמותה של החברה האנושית. הגברים, לפי משנתה של אמיר, אינם מיותרים, חלילה. יש להם תפקיד חשוב ומרכזי בחייה - הם פשוט צריכים להיות שם ברקע, בשביל להוכיח לה כמה טוב שהיא לסבית וכמה טוב שהיא לא צריכה אותם. אותנו.

אני גבר, הומוסקסואל, סטנדרטי לחלוטין. אני מגיע עם ספר הדרכה בלתי-כתוב פשוט שאומר "סקס-אוכל-עבודה/כסף". בסדר הזה בדיוק. בנספחי ההדרכה שלי יש אמנם כל מיני הוראות אחרות, כאלה שמדברות על אהבה, כאלה שמדברות על מכלול אחר של צרכים ורצונות שצריך להתמודד איתם - אבל אב הטיפוס זהה לזה של האחרים. גם אני, כחבריי למין, מצויד ברמות גבוהות יותר של טסטוסטרון, שעיר קצת יותר מרוב הבנות שבחבורה (אם כי לא מכולן), ומערכת האינסטלציה המולדת שלי שונה בכמה וכמה נקודות.

הגישה של נשים רבות, לסביות וגם כאלה שלא, מניחה, מסיקה ואף קובעת שעצם היותי גבר שכזה משייכת אותי מייד לזן מסואב של טיראנים, שליטים בכוח, אויבי השחרור הנשי והפמיניזם, המתנגדים לחופש של קבוצת שורפות החזיות ומגדלות השפמים. כאילו שברגע שזינקתי מרחם אימי וקיבלתי את המכה המצלצלת בתחת הועליתי בדרגה, התיישבתי בראש ההירארכיה של ההגמוניה האנושית וקיבלתי את האישור המלא לעשות מה שרק בא לי. כאילו העולם כולו פתח לי דלת, וחיכה שאכבוש אותו בסערה. אז זהו, שלא. אני לא יודע אם אני יוצא דופן (ויש לי הרגשה שאני בדיוק כמו כולם בעניין הזה), אבל אצלי הדברים לא ממש עובדים ככה.

כגבר, רצה המקרה ויש לי לא מעט מכרים וקרובים החברים, יחד איתי, במועדון בעלי כרומוזום ה-Y. חלקם, לצערי, הם סטרייטים גמורים. זוכרים? אותם טיפוסים האשמים בתחלואי החברה העולמית על גרורותיה. אבל מה, בפועל, הם לא ממש מתאימים לשבלונה שאמיר בחרה לתאר. רובם אנשים רגישים, מתחשבים, אנושיים. רובם פעילים בארגונים חברתיים אלו או אחרים, ורובם תרמו מכספם, זמנם ומרצם למען ילדים חולים, נשים במצוקה, ושאר נדכאים ומסכנים.

אז נכון, הגנטיקה כולה עומדת לרעתי, כגבר, במערכה מול אמיר. במסגרת לימודי האקדמיים, יצא לי לא פעם ולא פעמיים להיתקל במאמר שהסביר לי, כגבר, כמה שאני פשוט ונחות, גנטית. למדתי על תסמונת האיקס השבור, שמסבירה למה ריכוז הפשיעה בקרב הגברים גבוה מזה של הנשים. הצלחתי להבין למה אני מתעצבן כל כך בקלות, למה שאגת "גולללללללל" מקפיצה לי את הדופק, ולמה בחור חמוד שעובר ברחוב מקפיץ לי דברים אחרים, בקלות גדולה יותר.

אבל חוץ מאותם מנגנונים פיסיולוגיים וגנטיים שקיבלנו בירושת-נצח מהורינו ומהם לא נוכל להיפטר (רובנו, לפחות), במהלך חיינו אנו רוכשים ואוספים לנו מגוון תכונות אופי, מראה והתנהגות, השונים מאדם לאדם. אנו גדלים, מתעצבים, משנים את הצורה עשרות פעמים עד שהגולם הזה שנקרא "נער" הופך לגבר בשל, עצמאי, שלם. למעשה, זהו תהליך שממשיך עד אחרון ימינו - תהליך מתמיד של גדילה, של שינוי. לא רק כגברים, אלא גם ובעיקר כבני אדם.

אמיר מאשימה את הגברים בעוולות חברתיים רבים, ואם להכות על חטא - במידה מסוימת של צדק. אבל מה, הטעות שלה, כמו של נשים פסאודו-פמיניסטיות רבות שמיהרו לשרוף את החזייה לפני ששמעו מה יש לה לומר להגנתה, היא שהעוולות האלה לא נעשו על ידי גברים מעצם היותם גברים - אלא מעצם היותם בני אדם.

יש גברים ילדותיים. יש גברים אלימים. יש גברים שוביניסטים, ויש גברים שאי אפשר לסמוך עליהם. מול כל אותן חלאות אדם, גברים מכים ומתעללים, עומד רוב מכריע של גברים נורמלים, הגונים ונחמדים - המואשם בפשעים שלא היה לו חלק בהם. איך אמרה המורה שלי להיסטוריה בבית הספר היסודי? "יש כאן קומץ קטן של מפריעים שמקלקל לכולם". לצערי, את מה שפנינה הצליחה לראות כבר אז, לא מצליחה אמיר לראות, וכמוה גם עדר הפמיניסטיות הקורא חמס על הגברים באשר הם.

תאשימו אותי בלסבו-פוביה, תגידו שאני לא נחמד. זה לא ממש משנה - אם לקרן אמיר מותר, אז גם לי. כואב לי הכוס מנשים לסביות. אני לא מצליח להבין אותן, לא משנה כמה אני מנסה, וב-99% מהמקרים הן לא ינסו בכלל להבין אותי. לא משנה מה אני אגיד - זה לא יהיה בסדר, לא משנה מה אני אעשה - אני תמיד אהיה אשם. מה שאותי מטריד אחת לחודשיים, לערך, משגע גברים סטרייטים רבים דרך קבע. עובדה, ורדה רזיאל-ז'קונט עשתה מזה קריירה שלמה.

ולמרות זאת, אני אוהב נשים. לסביות, סטרייטיות, זה לא משנה. אני אוהב נשים כי הן מסמלות בעיני את היופי האולטימטיבי, כי כוח יצירת החיים שיש בהן גדול ממני. כי יש בהן סוג מסוים של קסם שלי, כגבר, מאוד קשה למצוא בבני מיני. כי הספציפיות שעוטפות אותי הן אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לי. אבל יותר מהכל - אני אוהב נשים כי הן משתייכות לקבוצת-על שנקראת "בני אדם" וכי הן חולקות איתי חתיכה משותפת של זמן ומקום בדבר המופלא הזה שנקרא חיים.

גברים (ואני אומר את זה מניסיון) יכולים להיות עדינים, רגישים, מתחשבים, ואוהבים. כן, אפילו אם הם סטרייטים. גברים יכולים להיות הדבר הכי מקסים שפגשתן אי פעם, חלקם יכולים לשנות לכן את החיים מקצה לקצה ולעשות אתכן הרבה יותר מאושרות. בכך שאתן סוגרות את הלב בפנינו, אתן מאבדות עולם שלם של רגשות ויחסים שיש להניח שלא תוכלו למצוא בחוץ.

עצם זה שאני לא מצויד בזוג שחלות וראיית עולם פמיניסטית מתנשאת לא הופך אותי לראוי פחות, לנחשב פחות, לא מקרן אמיר ולא מאף אישה אחרת. אני, בניגוד למה שאמיר אומרת עלי כגבר, לא חושב שהנשים נחותות ממני, ובניגוד לכל אותן פמיניסטיות הנצמדות לפרופגנדה דיכוטומית ובינארית שעיקריה "אישה-יופי, גבר-קקי", אני מאמין שיש להעריך אדם לפי מכלול התכונות והצדדים שבו, ולא על סמך מה שיש לו בין הרגליים.

אמיר הייתה צריכה יותר מ-1300 מילים להגיד "אני לא אוהבת אתכם". אני השתמשתי בקצת יותר מ-900 בשביל להגיד "ההפסד כולו שלך".

תגיות
נא להמתין... נא להמתין...