התפוח הגדול והנקודה הלסבית

אחרי אינספור ביקורים בניו-יורק, הגעתי למסקנה: העיר הזו ידידותית להומואים, ודי משעממת ללסביות. מי-טל אסרף, דיילת אוויר, בחוויות מרחבי הגלובוס

בעידן שבו התוכנית "חברים" שולטת גם כאשר ירדה כבר מזמן מהמסכים, ו"סקס והעיר הגדולה" זה מטבע לשון – אני נזכרת בפרק אחד, שבו קארי נכנסת לבית מלון בפריז, מנסה להבין את הצרפתית של הפקיד קבלה, אך לא ממש בהצלחה, והוא שואל :
-"אמריקאית?"
-"ניו יורקרית!"
-"אווו..." הוא משיב, מתפעל.

אי אפשר שלא להבחין כי ניו יורק נעשתה מעצמה, מעצמה שלא בהכרח קשורה לארה"ב, אלא ממש ישות בפני עצמה. כבר מ"חברים" התאהבתי בניו יורק, שנים רבות לפני שנפל בחלקי לזכות ולבקר שם. וב"סקס והעיר" כבר האמנתי שזהו, אני הולכת לכבוש את מנהטן. 

הגעתי לעיר לראשונה בשנת 2004, אני זוכרת את הנסיעה מהשדה למלון כאילו היה זה אתמול. העיר היתה מושלגת ואז עוד לא ידעתי כי המעבר שבגשר בין ברוקלין למנהטן מסמן גם מעבר בין פערי תרבויות. הכל הקסים אותי, אבל גם הפחיד ואיים עליי. השעה היתה שש בבוקר וכשסיימתי להתקלח ולהתמקם התיישבתי על המיטה. מחכה שהזמן יעבור ולא יהיה מוקדם מידי לצאת החוצה.

בשעה תשע בבוקר כבר מצאתי את עצמי משוטטת ברחובות, נרעדת לנוכח כמויות האנשים, ולאט לאט מבינה שאף אחד לא באמת רואה אותי בעיר הזאת.
בכל פינת רחוב שצעדתי בה ציפיתי לראות זכר לאסון התאומים. הרי זה הדבר הכי גדול שהיה להם, לא? כשקרה האסון הייתי בכלל באמסטרדם, צופה באסון באיזה מסך טלוויזיה קטן בחנות ספרים קטנה עוד יותר. אני רק זוכרת הלם. הלם מוחלט. אז תאשימו אותי שכשנחתתי בניו יורק – זה מה שרציתי לראות?!

ככל שחלפו השעות הבנתי שהתאומים רחוקים ממידטאון מנהטן, ושאם אני רוצה לחזות בבור העצום שיש שם, זה כרוך בסאבווי, שבו אני לא שולטת. יתרה מכך, אחד הדברים הבודדים שאמי הפולניה לא הפסיקה לציין באוזניי היו שיש שודדים (מצוטט מהמקור. מחריד, אני יודעת), כייסים, ועוד כל מיני "חלאות המין האנושי" שרק יושבים שם ואורבים לבתה שהגיעה מארץ הקודש.

ויתרתי על החוויה
ויתרתי על החוויה. בחודשים הראשונים בניו יורק ניסיתי שוב ושוב למצוא חיי קהילה. הדבר היחיד שמצאתי שקשור לנשים, ועוד נשים שאוהבות נשים, היה המקום 'הנרייטה האדסון' שבאופן מפתיע הוא גם ממוקם אי שם על ההאדסון.  הגעתי למקום ונזכרתי במקום הזה שהשארתי אי שם בבית, המינרווה. אפל, חשוך, וכמובן, ענני העשן המאפיינים כל כך את הבר ההוא, מהבית. ככל שטיילתי לי יותר בחללי המקום כך הזיכרון ההוא הפך לגעגוע. איפה אנחנו ואיפה הן? חשבתי לי. נשים זרות, זה מה שהבנתי אחר כך, לא עושות לי את זה. יחד עם זאת התיישבתי על הבר והזמנתי לי דרינק. לאחר מספר מבטים בוהים בתקרה וחישוב מהיר של כמה זמן עליי להישאר שם על מנת להגיד לעצמי שניסיתי.
 
מישהי ניגשה אליי. אף פעם לא התחילו איתי באנגלית. חשבתי. בגלל שחלפו כבר ארבע שנים ולא מעט חוויות אחרות, אני ארשה לעצמי לעשות אידיאליזציה לסיפור ואומר שהא היתה יפהייפיה אמיתית. אף על פי שאני ממש לא עומדת מאחורי זה. התחלנו לשוחח והתברר לי שהיא ילידת ניו יורק, לאחר מספר משפטים הבנתי שלמצוא אדם שנולד בניו יורק בניו יורק – זה בערך כמו למצוא מישהו בתל אביב שבאמת נולד בתל אביב. התרשמתי. מעבר לזה אני כבר לא ממש זוכרת, כי סך הכל רציתי שהיא תבוא איתי לחדר.

היא באה. והיה נחמד. אבל כמו כל לסבית, לא משנה באיזה מדינה ולא משנה איזה שפה היא מדברת, יותר היה חשוב לה לדבר איתי בבוקר שאחרי על מה אנחנו צריכות לעשות על מנת שהקשר טראנס אטלנטי הזה יצליח. מיותר לציין שאני לא חיפשתי שהוא יצליח. את מה שחיפשתי מצאתי, וזהו, בשלב הזה חיפשתי רק שנפרד כידידות.

בתום שנתיים, וביקורים אינספור בניו יורק, הגעתי למסקנה המצערת כי חיי קהילה בניו יורק הם הרבה יותר מיועדים לקהל הגברי בקהילה. במקביל לביקורים בניו יורק ביליתי את אותו זמן בטורונטו, למעשה חילקתי את חיי בין שתי הערים האלו בעיקר – בטורונטו לעומת זאת, גיליתי שבדיוק ההפך - יש יותר היצע ועניין ללסביות.
נא להמתין... נא להמתין...