לא לבד

אף אחד לא ממש מתעניין שאני מגיע לבד לארוחת החג. כאילו נוצר סביבי קוד שתיקה של "נו טוב, הוא הומו, הם נועדו להיות לבד". השנה אוכיח להם שהם טועים

היציאה שלי מהארון בגיל 17 לוותה בהנחייה חד משמעית מצד אמא שלי: "אני לא רוצה שאף אחד במשפחה ידע! בטח שלא סבא שלך כי הוא אדם קיצוני, וכמה שהוא אוהב אותך - ככה הוא ימחק אותך". לא התווכחתי. ילד טוב גומר הכל מהצלחת, לא מדבר עם זרים, נחמד לדודים וסותם כשאומרים לו, אז סתמתי. בהתחלה זה היה קל. בעידן בו עדיין לא הכרתי את האינטרנט, האוויטה או הפופ-רינג והעיר תל אביב הסתכמה עבורי בביקורים אצל סבא ברמת החי"ל, העולם הגאה שלי עדיין לא היה מפותח דיו בשביל להבין שאני "רווק". לא יכולתי לקלוט את גודל התסכול ותחושת ה"לבד".

עברו כמה שנים מאז. חברים סטרייטים התחתנו, חברים גייז מצאו את בני זוגם ואני המשכתי לשתוק. מה כבר יש להגיד? כלום. בחגים, בחתונות, ובשאר אירועים משפחתיים המשכתי לשתוק. לדבר פירושו להתמודד, וכיאה לבת יענה בת למורשת ורשה, למה לי לעשות מעשה אם אפשר לדחוף את הראש עמוק מתחת לכרית ולחכות שהכל יגמר? יותר פשוט, לא? אני רווק וזה לגיטימי ולא צריך לעשות דרמות מכל דבר! רק לשתוק ולחייך בנימוס.

אולי הסיבה לכך נעוצה באותו מפגש משפחתי רב משתתפים אליו הגעתי שבור אחרי פרידה מהאקס המיתולוגי. ישבתי ליד אמא שלי ובצעד לא אופייני אמרתי בשקט, "נפרדנו. קשה לי. אני מרגיש שאני קורס". היא, מצידה, שתקה. לא הניחה עלי יד, לא הסתכלה לי בעיניים, לא ליטפה, לא אמרה מילה טובה שתחזק ותנחם את הכאב שבפנים - פשוט שתקה. "למה להתעקש? עדיף לוותר", זה היה המסר שהפנמתי - ופייטר מעולם לא הייתי, כך שלא היה טעם להתחיל.

כשלון
ככל שעבר הזמן, התסכול מהשתיקה הזו הביא איתו תחושה חדשה - כשלון. לא מספיק שרק בגיל 31 סיימתי תואר ראשון - אני גר בדירה שכורה ועדיין לא מצאתי את העבודה שאני רוצה בעוד מרבית ממכריי כבר חורשים לקראת תואר שני והשכר החודשי שלהם מאפשר דירה מרווחת, נסיעות לחו"ל מבלי לחשוש שמנהל הבנק יחכה להם בנתב"ג, זוגיות פורייה ואפילו ילד משלהם. מקנא, מודה ומתוודה. הרי, מה אני יכול להגיד להגנתי? שיש לי חלומות? שגיליתי אותם בגיל מאוחר? שרק לפני שנה הבנתי בדיוק מה הכיוון שלי והחלטתי לאזור אומץ ולהגשים את עצמי?

לא, כי את אף אחד זה לא באמת מעניין. מבחינת ההורים הסטטוס המתואר לעיל הוא בעצם סוג של אסמכתא שהצליח להם ביג טיים. הילד עושה חיל במקום העבודה, בעל תואר שני, כלה כבר יש והנכד מתבשל בתנור. במקרה שלי זה מסתכם בהמון שאיפות. אה, וגם תואר ראשון. זהו בערך. כמו שאמרו פעם חכמים, "שתיקה כהודאה".

קשה לי לשבת שם ולראות את דן מציג את הבן החדש, את מיכל ואסף מחפשים דירה לקנייה ואת בטנה ההריונית של ענת (שמישהו יערוך לה הכרות קצרה עם אמצעי המניעה, כי מסתבר ששיטת "הימים הבטוחים" לא ממש עובדת אצלה) בידיעה שבזמן שכל אחד מציג את מרכולתו לעיני כולם, הדוכן שלי ריק. אין סחורה - "תבואו מחר", אני אומר להם בלב.

"ככה זה אצלם"
"הוא הומו, ככה זה אצלם", הם בטח אומרים לעצמם, באותה נשימה עם המחשבה שהשנה הדסה ממש התעלתה על עצמה עם הקציצות ושהמחשוף של ענת קצת מוגזם לאישה נשואה. את אף אחד לא ממש מעניין שאני מגיע לבד וגם חוזר לבד. מעצם קוד השתיקה שנוצר סביבי, קבלת מצב הרווקות הזמני הפך להיות דבר לגיטימי אצל הסביבה הקרובה, לפחות הסביבה הקרובה שלי - ממש כאילו הם אומרים "נו טוב, הוא הומו, הם נועדו להיות לבד". סוג של אפאתיות מאוסה, מובנת מאליה, שככה דברים צריכים להיות. הם טועים, ואני אוכיח להם את זה.

השנה החלטתי שאני רוצה חג שונה. אני רוצה שנה חדשה, אחרת, טובה יותר. אני רוצה להפטר ממשקעי העבר, מכבלי הפחד המשתק ולהתקדם הלאה. אבקש לרשום בפרוטוקול - אני מעולה בהחלטות! באמת!

ישבתי עם עצמי ועשינו רשימה של כל הדברים שאני רוצה שיקרו שנה הבאה: להתאמן יותר בחדר הכושר, לחפש עבודה כמו שאני רוצה, להעיז, להתחיל, ליזום, לדבר, לא להרתע ובעיקר להמשיך קדימה! לא עוד ערב חג שמסתכם בישיבה מסביב לשולחן, כשבין התפוח בדבש לראש הדג אמא שלי מוודאת שהצלחת מספיק מלאה ואבא שלי תוהה (בקול רם כמובן) איך למה אני לא מתאמן יותר כי קצת השמנתי.

השנה ארשה לעצמי להתאהב, להפתח, להרגיש. אלמד לתת ולא אתבייש לקבל. זו תהיה השנה בה אשבור את מחסום השתיקה ואתן להם את ההזדמנות להציץ לעולם אחר, שונה, מיוחד, עולם שיש בו הכל מהכל - עולם שלם שהוא רק שלי.

נא להמתין... נא להמתין...