גבר השנה

זכייתו של דן מנו - סליחה, כמעט זכייתו של דן מנו ב"הישרדות 1" - היא אולי מסמר הקבורה האחרון בארונו של הזכר הישראלי מן הזן ששלט כאן בעשור האחרון. מנו מסמן יותר מכל את דחיקתו מהזירה של ה"שחום-שרירי–חלק" לטובת חזרתם המחודשת של הזכרים מזן האליטות הישנות - אפשר שהעניין לקח יותר מדי זמן, כמו כל דבר שמגיע בסוף מאמריקה, רק באיחור קל.

ולמה כל זה חשוב? זה חשוב כי בין אם מדובר במחפשי החתנים האובססיביים באתרי ההיכרויות או במשתרללי המשתנות, לכולם עניין בהכרת הז'רגון שילווה אותנו מעתה. הופעתו הכובשת של מנו, הציפלון, היתה קודם כל קריאת תיגר בועטת במוסכמות לאחר שני עשורים רווי טרור שהמיטו עלינו מאמני הכושר ומומחי התזונה. עלם החמודות החדש בשכונה לא דגמן על מסכנו הקטן קוביות, כמו חלק מחבריו למשחק, אלא פשוט אינטליגנציה גבוה. שנינות, ידע כללי מעורר התפעלות וחוש הומור מושחז ששום תפרחת שרירים לא יכלה לה.

לכאורה, האחד אינו בא בהכרח על חשבון האחר, שהרי התעסקות אובססיבית בטיפוח הגוף אינה הוכחה לרפיון אינטלקטואלי - ועם זאת, את עילגות הלשון הבולטת והשפה הדלה שבפי נועם, גיא או מולי (להלן: "החתיכים") עורכי התוכנית התאמצו שלא להסתיר, בעוד שאת דיבורו הרהוט של מנו ולשונו הצחה זכו לליטופה המערסל של המצלמה. זה לא משנה כרגע אם ההפקה כן או לא התערבה - היא התערבה. נקודה. בין אם בשל אג'נדה סמויה של העורך הראשי ובין אם מתוך ניצול ציני של הצופה לצורך מקסום הרווחים בשיטת "העם רוצה, העם יקבל", המסר היה בלתי משתמע לשתי פנים - כדי "לשרוד" לא תספיק מאסת שריר וחיוכים סתומים. רוחב אופקים, אינטלגנציה גבוהה, ידע כללי ושליטה ברזי העברית הם מבשרי הזקפה החדשה.

מנו (הכמעט) זוכה בהשרדות , הפך מיד עם סיומה של התוכנית לאחד המרואיינים היותר מבוקשים ומחוזרים בתעשייה. בעוד יתר החברים לאי (להלן: "החתיכים") מדגמנים מיני מלבושים תחתונים בדרגות משתנות של עריה, הפך מנו לכוכב זורח כמעט בכל תוכנית אירוח בה נדרשים המסובים להפגין יכולת ניסוח של תפיסות עולמם.

מודל מסוג חדש
אז אולי עוד מוקדם לדבר על מנו היפה (לטעמו הקובע של הכותב) כגיי אייקון הבא, ועם זאת המגמה די ברורה. האייקונים שילוו אותנו מעתה הם הרבה יותר תואמי מנו מאשר תואמי מייקל לואיס לדוגמא - ומדובר, ללא ספק, במהפך. אם נבחן, לדוגמא, את מתמודדי תחרות "גבר השנה" מן השנים האחרונות, לפחות מחציתם לא עומדים כלל בתנאי הסף החדש.

"הבשורה" היא בעצם לא בשורה. אצלנו בארץ, בפיגור יחסי, עדיין ממשיכים לתפוס תיאורי העומק של מחמני הגוף את עיקר נפח הטקסט בקרב "מחפשי הקשר". אולי זה חלק מתהליך ההתבגרות הטבעי של קהילה צעירה מדי: על פני השטח יש כאן עדיין ניסיון לצייר מציאות מדומה לפיה הקהילה הגאה "מתקדמת" יותר, ואינה משחקת במגרש בו מתנהלים חיי הסטרייטים ה"נגועים" בשיקולי מעמד כלכלי ורקע משפחתי בבואם תחת החופה. הלכה למעשה, אכן מתרחש כאן שינוי תפיסתי.

ככל שיותר ויותר בני קהילה הופכים טרודים במחשבות על מיסוד קשרים ועל הבאת ילדים לעולם, הולכת ועולה באופן טבעי קרנם של בעלי ההשכלה וההכנסה היציבה. כל אחד הרי שואף שאת הילד שלו יגדל בן זוג ראוי שיש לו מה להציע. סתם לב רחב בגוף חלק כבר לא מספיק בחברה תחרותית והישגית. אין זה רלוונטי כלל אם זה יפה או מכוער, ככה חושבים ומתנהגים באמריקה והרי עד כה הוכיחה הקהילה הישראלית שהיא מאמצת כל גחמה שמגיעה משם.

רק הערה אחרונה, כדי לחסוך את קריסת השרתים של "גוגיי": מנו לא "תיחמן" אף אחד. הוא ניהל את מהלכיו בצורה מתוחכמת במשחק, תוך הבנת הצרכים של הוגיו ועורכיו. יתר הזכרים באי כמו גיא או מושיק-הראוי-אני-משקר-אבל- שוכח-אחרי-רגע-ליפץ ניסו לעשות את אותו הדבר ושיקרו ל"חבריהם", רק בצורה די מעוררת רחמים בחוסר תחכומה. גם הם השמיצו, שיקרו ולכלכו זה על זה בעיתונות באופן שלקח את המושג "גבר" במובנו הפשוט והעממי למחוזות חדשים ברמת עליבותם.