אני, הדייט והאקס

לבחור שמצא חן בעיניי היה חוש הומור משובח וזוג עיניים מחייכות, אבל התברר שהוא אקס של חבר טוב. ואז עלתה השאלה: על מי מהשניים אני צריך לוותר?

לפני כמה חודשים מצאתי את עצמי בסיטואציה לכאורה שיגרתית. שיחת "היי, מה נשמע?" באטרף גררה אותי ואותו לדייט מוצלח, שכלל בין היתר חוש הומור משובח וזוג עיניים מחייכות. למחרת, מיד על הבוקר (עוד בטרם הספקנו לסגור אולם וקייטרינג) קיבלתי טלפון בהול מ"נשמה טובה". הוא התעניין לשמוע איך היה הדייט. לכששאלתי למה, הוא סיפר ש-"רק רצה לעדכן" ש"האביר" נושא על מצחו את חותמת "יצאתי פעם עם חבר טוב שלך".

"אז אתה אומר שאני צריך לחתוך עניין?", שאלתי. "תעשה מה שאתה חושב לנכון", ענתה ה"נשמה". נו, עוד פליטת ורשה. החלטתי לא לוותר. יצאנו לכמה דייטים, הידיד קצת נפגע - טען שציפה ממני להתנהגות אחרת כי בכל זאת זה אקס שלו. החברים שחשבתי שיתמכו, ערקו לצד השני ותמכו בידיד עם אותו משפט מנצח - "אבל הם אקסים". מהפה שלהם זה נשמע, לרגע, כמו שם של מחלה. 

נאמנות מול אהבה
השאלה המתבקשת והכל כך צפויה היא בעצם "מה עושים?". האם לוותר מתוך הבנה שאף חבר לא היה רוצה שתמחזרו את חיי האהבה שלו? לנסות לראות אתכם פוסעים על עבר השקיעה עם זה ששבר לו הלב, למרות שזה לא המחזה הכי נעים לעין? לפעמים דווקא האנשים הקרובים אלינו נוטים קצת לזלזל ברגש שלנו מבלי לשים לב כשזה מגיע להתמודדות עם הפרידה. חבר אמר לי פעם שהוא לא מבין איך כואב לי להפרד מבן אדם שהייתי איתו בקושי שלושה שבועות - "בסך הכל שלושה שבועות. זה לא כזה סיפור!", הוא קבע. אולי הוא צודק. מצד שני, איך אפשר למדוד כמות רגש, כימיה, ענין, תשוקה על ציר של זמן ובכך להחליט האם זה לגיטימי לכאוב אחרי או לא?

שרלוט מ"סקס והעיר הגדולה" אמרה פעם שבחורה צריכה מחצית מכמות הזמן שהייתה יחד עם בחור על מנת להתגבר עליו, ורק לאחר מכן היא מוכנה לחזור לשוק. יופי לה. אנחנו קהילה יותר קטנה, כולם מכירים את כולם ואין הרבה אופציות. לכן, כשאני חוזר לשוק באופן טבעי גם האקס שלי חוזר, ולהתחיל לגדר בתיל ומוקשים אנשים שנפרדנו מהם (או הם מאיתנו) נשמע לי קצת מסובך.

אז אולי כן צריך להלחם? לא לוותר! להתעקש! לעמוד על שלנו! הרי גם לנו מגיע לאהוב, לא? מי בכלל קבע שעצם הגדרתו של אדם כ"אקס של..." ממקמת אותו אוטומטית באיזור שמחוץ לתחום? מה, אין איזו תקופת צינון כלשהיא? ומה זאת בכלל ההגדרה "אקס" - כמה זמן צריכים שני אנשים להיות בתוך מערכת יחסים זוגית על מנת שיוכלו לכנות איש את רעהו "האקס שלי"? חודש? שלושה חודשים? חצי שנה? יותר מזה? לא יודע. 

לכל בחירה יש מחיר
הדבר שמאחד הן את הצד המיליטנטי והן את הצד העדין יותר הוא העובדה שלכל בחירה יש מחיר. כמו בכל דבר בחיים, לכל החלטה יש משקל: אם נוותר על האופציה לאהבה וזוגיות, ניהיה אולי חברים טובים ומתחשבים - אבל זה לא מה שיחמם לנו את המיטה בלילה. אם נחליט להלחם על הזכות לאהוב, יתכן מאוד שנאבד חבר טוב בשביל משהו שלא יאריך יותר משבועיים-שלושה.

לא משנה כמה ניסיתי לנתח, להפוך, לחשב, לתכנן, לדון, לבקר ובעיקר לנסות להבין מה לכל הרוחות עושים, עדיין חזרתי לאותו מבוי סתום. אין לי תשובה - לא חד משמעית לפחות. מצד אחד, לא הייתי רוצה שאקס ממנו נפרדתי יחזור לשוטט לי בין הרגליים תוך שהוא מחליף מיצים עם אחד מהחברים שלי. מצד שני... כשבאים להגדיר אובייקט אנושי כ"אקס" ובכך להפוך אותו ל"פסול חיתון", צריך לחשוב טוב טוב לפני - לא כל בחור שיצאתם איתו שבועיים ו, מה לעשות, חתך את זה, צריך להפוך למוקצה מחמת מיאוס עבור כל מי שמכיר אתכם, ולא משנה מה הקרבה.

אני מסכים שמן הסתם כן צריכים להיות אילו שהם גבולות מוסכמים מראש. יש אקסים שהם כן נושא רגיש של כל אחד מאיתנו. למשל, אם "אישתי" היה מחליט להכנס למיטה עם "פודינג" (האקס המיתולוגי), הוא לא היה זוכה לראות את אור הבוקר. יחד עם זאת, אם אותו "אביר" שכבר גדל (ובעזרת השם גם התבגר) יכול להיות הדבר הטוב הבא עבורו, מי אני שאעמוד בדרך?

אנחנו קהילה קטנה, אל תשכחו. בואו ננסה להיות קצת יותר חיובים. אנרגיות שליליות זה נורא משמין.

נא להמתין... נא להמתין...