טוב, הגיע הזמן לדבר על ילדים.
אנחנו הרי חיות את הקלישאה (הבנאלית, אך הכל כך נעימה) הלסבית הטיפוסית - זוג נשים מאוהבות, צמד חתולות מתלטפות, שני סטים של משפחות מעצבנות באופן סטנדרטי ומקבלות קצת יותר מהסטנדרט. נו, אז מה עם ילדים?
כבר מהרגע השני היה ברור שזה יקרה. מאי (ואני יודעת שאתם לא מכירים אותה מספיק, אבל אף פעם לא מאוחר) היא האימא/גננת האולטימטיבית. היא פשוט נועדה לטיפול בילדים. בכל גיל, בכל מצב, עם כל לכלוך ומצב רוח. אפילו נודניקים, אפילו מנוזלים תמידית, אפילו כאלה שיכולים הכל לבד. היא פשוט יודעת מה הם צריכים ואיך לתת להם את זה, באינטואיציה נדירה שלא מלמדים בשום סמינר, באהבה אמיתית לכל ילד באשר הוא, ובאנרגיות שכנראה שמורות רק להם. והם מצדם, מתמגנטים אליה ורק רוצים להתרפק עליה.
אני, לעומת זאת, למרות אפיזודה בת חודשיים שבה שימשתי מטפלת לשני זאטוטים ברמות חמידות שונות, לא נמסה למראה כל פעוט שנקלע לשדה הראייה שלי. כן, אני אוהבת ילדים. מאוד אפילו. אבל אני בדרך כלל צריכה איזשהו קשר מיוחד כדי שיבוא לי לחבק אותם. אבל זה לא אומר שאני לא אימהית או משהו. למעשה, המשפט השני שאימא שלי אמרה לי כשסיפרתי לה שיש לי חברה היה "רק אל תתני לזה לעכב את האימהות שלך, את נועדת להיות אם".
לכן, זה היה מובן מאליו, לשתינו, שיהיו לנו ילדים, כנראה שניים (עם אופציה לבת זקונים שלישית), שאני אלד ראשונה כי אני מבוגרת יותר, ושמאי אחראית לשני/ה ולאופציה. השאלה היחידה הייתה - מתי? ותשובה מדויקת יותר מ"אחר כך" לא הייתה לנו.
ערב אחד, שמנו פעמינו בסקרנות רבה אל בית קל"ף (ואנחנו בדרך כלל צריכות סיבה ממש טובה כדי להיכנס לשם), למפגש של קבוצת "לקראת אימהות". סיפרו לנו שהקבוצה קיימת מזה כשנה, ושהיא מונחית על ידי זוג מקבוצת האימהות. כדי להרגיע אותנו, הוסיפה המספרת שלא נהיה הזוג היחיד שמתכנן לטווח ארוך.
הגענו, ישבנו והקשבנו.
בלי יותר מדיי רחמים, התחילו מיד להטיח בנו עובדות, שכל אחת מהן הייתה מפחידה מקודמתה. כך, למשל, גילינו שמספר תורמי הזרע בכל גוש דן אינו עולה על 20, שנצטרך להוציא קצת יותר מ-1,000¤ על כל חודש של ניסיונות, שרק לאחר שנה של ניסיונות כושלים הרופאים מוכנים לבדוק מה לא בסדר אצלך, שיש רופאים שמכאיבים מאוד ויש כאלה שרק קצת ואין לך דרך לבחור את הרופא, שאת יכולה לשכוח מהרעיון הרומנטי של התייצבות זוגית ומאוחדת לכל הטיפולים, כי זה פשוט בלתי אפשרי, ובקיצור - אם חשבת שזה לא יהיה פשוט, את טועה - זה יהיה סיוט!
יצאנו משם רועדות, מאוימות, ויותר מכל - מוכנות לחכות.
באוטובוס, בדרך הביתה, זרקנו לחלל האוויר כל מיני אלטרנטיבות להפריה, רק כדי לבחון איך הן נשמעות.
מה עם זוג הומואים? לא, אנחנו פוחדות מיותר מדיי אנשים שיתערבו לנו בילד, שיסבכו לו ולנו את החיים.
ומה עם חבר הומו שייעשה לנו טובה ויבטיח לא להתערב לילד בחיים? לא, גם זה מאיים, הוא הרי תמיד יכול לשנות את דעתו ולדרוש שותפות בגידול הילד וכל בית משפט יעדיף להעניק לילד אב פעיל.
ומה עם נצא לבר, נצוד איזה בחור שנראה טוב, ננהל אתו שיחה קלה ונוודא שלא מדובר באידיוט גמור ואז נשקה אותו, נפתה אותו אלינו הביתה (זה החלק הקל, איזה סטרייט יגיד "לא" לשתי נשים מפותחות חזה?) ובלי נקיפות מצפון נגנוב לו זרע. על הקטע של האיכס נתגבר, איכשהו זה נשמע כרגע הרבה פחות מאיים מהקטע הרפואי עם המכשירים שמרחיבים את צוואר הרחם והצינורות שמשתלשלים ממנו, שלא לדבר על המתמחים שחודרים לך לפרטיות ולאיפה לא.
אבל רגע, שכחנו מהאיידס. לא, גם זה לא יעבוד.
מה עוד נשאר? לעבור על רשימות האקסים ולחפש אחד עם מטען גנטי שבא בחשבון. אבל ככל שהוגענו את מוחנו, לא הצלחנו למצוא אחד כזה. כמה לא מפתיע.
הגענו הביתה, עייפות ומתוסכלות, כשאנחנו מבינות שהאופציה שהוצגה בפנינו הערב היא ככל הנראה השפויה ביותר.
הלכנו לישון, כשאנחנו מחליטות שהיות וזה לא הולך לקרות בקרוב, אין טעם לדוש בזה עוד. נרדמנו וחלמנו, שתינו, על הריון, ובדיקות מפחידות, ורופאים מאיימים, וצירים שלא נגמרים ושנים של ניסיונות, וילדים שנראים כמו אקסים נשכחים.
יומיים מאוחר יותר מאי נסעה לבית הוריה. סתם, לביקור. כשאימא שלה ישבה אתה לשיחה תמימה על כוס קפה, שום דבר לא הכין אותה לשאלה המפתיעה "תגידי, מה עם ילדים?". כן, גם אנחנו תהינו אם זה היה כתוב למאי על המצח או שלאישה יש כוחות מסתוריים. אבל מה שיותר מצחיק מהשאלה ומתזמונה, היה ההצעה המעשית שבאה בעקבותיה: "נו, אז אם זה כל כך מסובך, למה שלא תתפסו איזה בחור נחמד בבר ותיקחו אותו הביתה, את יודעת... הרי כבר היית עם גברים... זה בטח פחות גרוע מהאלטרנטיבה...".
לאחר מספר ימים, היה לנו תור (כן, לשתינו, ביחד) לגינקולוג הנחמד שלנו. בלי שום קשר, סתם משהו שנקבע איזה חודש לפני כן. כבר בשלב ה"מה שלומכן", הפגיז הדוקטור המצחיק בשאלה המפתיעה: "תגידו, מה עם ילדים?" ובעוד אנחנו מחליפות מבטי הלם, הוא ממשיך: "רק שתדעו לכן, שכשתהיו מוכנות, אל תדאגו, אני אקח אתכן ביד, אני אסביר לכן את הכל, זה לא כל כך מפחיד, באמת" (אמרתי שהוא נחמד. ולא, אתן לא יכולות לקבל את המספר שלו!).
בשלב הזה כבר היינו בטוחות שמישהי בקבוצה ההיא הטביעה עלינו איזה חותם. מאיפה עפות עלינו פתאום כל השאלות האלו?
בסוף אותו שבוע כבר היה ברור שלא נוכל להתעלם מהעניין (מה גם שהחלומות המשיכו להטריד) ושצריך לקבל כמה החלטות.
קודם כל החלטנו, שלא משנה כמה תרומת זרע היא דרך מסובכת, מאיימת ואפילו יקרה, לא מצאנו לה אלטרנטיבה ראויה. חוץ מזה, שעם רופא כזה חמוד, אפקט האיום ירד פלאים.
שנית, החלטנו שאין לנו בעיה לחכות. אמנם, תמיד הייתי לחוצה להיות אימא לפני גיל 30, אבל עכשיו אני פתאום לא מבינה מה הלחץ, מי רודף אחריי?
אז עדיין, אנחנו לא נותנות לשיקולים הרציונאליים לנצח את הרגש - זה לא הכסף שלא מאפשר ילד, זה לא הפחד מהתהליך, וגם לא הביציות שמתבזבזות כל חודש. זה אנחנו, שתינו, שרוצות להיות ביחד-לבד, לחגוג את האושר שלנו כל יום כזוג, ולהישאר בדיוק איפה שאנחנו, ועם הזמן, בקצב שלנו, להביא אל תוך האושר הזה את הילדים שאנחנו כל כך רוצות.
נא להמתין...