מפלגת מג"י המנוחה הייתה בלא ספק משב רוח מרענן, משעשע ומעורר בחייה הרדומים של הקהילה. היא התיימרה להציע אלטרנטיבה, וביקשה לרכוב על גלי המרירות ותחושות הניכור שיש לציבור לא מבוטל בקהילה כלפם מי שרואים עצמם כמנהיגיו. כשראשיה של מג"י הבטיחו להיכנס בשערי העירייה נהוגים במכוניות שרד ורודות, זה היה יותר מסתם משעשע - הייתה בכך אמירה נוכח התקינות הפוליטית הבורגנית שסיגלו לעצמם כל ראשי הקהילה בעשור האחרון.
מקימיה של מג"י החצינו את העובדה כי הם אינם משתייכים לזן מחפשי הבעלים האובססיביים. מי שמכיר את אורחות חייהם יודע כי הם האחרונים לפמפמם מנטרות נעימות לעיכול הסטרייטי על גידול ילדים, תאים משפחתיים וכו'. הם לא הרגישו צורך לומר אמן על דרך התנהלותה של יעל דיין, אך לטובתם יאמר שגם לא זלזלו בה. הם לא השתחוו ביראת כבוד בפני חברי הכנסת של מר"צ בהווה, גם אם הוקירו את פועלם של חבריה בעבר.
עמדת המוצא שלהם לפיה יש מקום לקרוא תיגר על הקיים היא מעשה ראוי ודמוקרטי מן המעלה הראשונה. תרומתו לעתיד הקהילה לנוכח מצבה המנומנם עולה לאין שיעור על כל הניתוחים המלומדים שהתגוללו כאן, באשר לסיכויי המפלגה לעבור את אחוז החסימה.
ההתחלה היתה טובה. במג"י זיהו חוסר נחת הולך וגובר מצד קהלים הולכים וגדלים בקהילה, שסיר הבשר התל-אביבי לא ממלא עוד את עולמם - שלב מתבקש בתהליך התבגרותה של קהילה צעירה שדרכה להתמודד עם חסכים בני שנים הייתה חיקוי העולה על המקור של כל גחמה אופנתית מאמריקה.
אז נכון, רבים עדיין תקועים שם - אבל רבים אחרים עסוקים היום בשאלות רציניות של חיפוש זהות והגדרה עצמית. שאלות הנוגעות במהות החיים כאן, באופיים ובצביונם התרבותי. כיצד מתבטאת בהם הזהות היהודית למשל? מדובר באין ספור שאלות רציניות, שמעט מדי נאמר עליהן ונכתב - אם בכלל. המאבק להשגת שיוויון זכויות לא נתפס עוד כתוכן לחיים. זהו רק אמצעי - לא מטרה.
כאן, למצער, מג"י אכזבה ובגדול. למרות הצהרת הפתיחה המרגשת, הכפפה לא הורמה בסופו של דבר. ראשיה היו כ"כ עסוקים בחישוב סיכוייהם להיבחר עד שלא התפנו כלל לעשות את הדבר שבשמו באו לאויר העולם: ניסוח ה"אלטרנטיבה", ולו רק בחלק מהסוגיות שהועלו כאן. המכוניות הורודות בשערי העירייה, שהיו לרגע סמל למרדנות ולחשיבה חדשה ומתאגרת, נשארו בגדר גימיק בלבד. כמה חבל.
חשיפה
בכל זאת, רוחה של מג"י לא התאיידתה. הופעתה המתריסה פתחה כאן תיבת פנדורה שאיימה מזה זמן להתפקע. מג"י חשפה את ערוותן של מפלגת השמאל-מרכז הציוני ובראשן מר"צ, אשר מיהרה להגחיך באקט של מגננה את עצם זכות קיומה של המפלגה החדשה. במקום לנצל את שעת הכושר כדי לצקת תוכן בשאלות של הגדרה וזהות תרבותית, קיבלנו מבול טוקבקיסטים מבוהלים ורשימות מנומקות על תרחיש האימה הצפוי עקב פיצול הכוח האלקטוראלי. מר"צ, כידוע , מנהלת כבר שנים קרב מאסף. במניין הטוקבקים היא הייתה ונשארה אלופת הצעקנות. בקלפי, המציאות אחרת לגמרי.
ושוב, אין זה אומר כי מג"י הציגה באמת אלטרנטיבה. היא רק התיימרה. הופעתה סימנה את הריקנות שצומחת כבר שנים במפלגות השמאל הציוני - מאבק לשוויון זכויות זה יופי, רק לצורך מה בדיוק? מהו צביון החיים שלשמו שווה להאבק? אילו ערכים ונכסים תרבותיים הוא מגלם?
הדוגמא המובהקת לכך היא המצעד בירושלים, עיר שנתפסת אצל צעירים רבים מדי בקהילה כעוד ישוב חרדי בישראל. ולפיכך, למה באמת להתעקש לצעוד בה כשם שאיננו מתעקשים (בצדק) לצעוד בבני-ברק או באלעד?
מג"י הבוסרית הלכה לעולמה ובצדק. לא משום שאין מקום למפלגה סקטוריאלית, אלא משום שלא הלכה עד הסוף עם האתגר. למקימיה בעצמם היה ברור שנמוכים, אם בכלל, סיכוייה להבחר - ובכל זאת בער להם לומר משהו. על משקל "מי ירים את הטלפון בשלוש בלילה?", השאלה הרלוונטית היא לא למי מיתרי קול צווחניים יותר כדי להרים על קולו של אלי ישי (התשובה: זהבה גלאון), אלא מי יאתגר את הדיון באופן שיצעיד את הקהילה הלאה ולא דרך חישובי טקטיקות פוליטיות קצרות טווח.
המפלגות ה"מזוהות" עם מאבקי הקהילה ממשיכות לאכזב בעניין זה. יש לקוות שמג"י ההולכת, סללה את הדרך למג"י הבאות אחריה שירימו, אולי, את הכפפה.
נא להמתין...