ברכות לנציגים החדשים של הקהילה במועצת העיר תל-אביב. עכשיו, כשהבחירות מאחורינו, תידום בהכרח גם עדת ה"מוטרדים", "החברתיים" ו"הירוקים" לעת מצוא. אז היה אמנם באז קטן, ולרגע היו גם מסיבות עטורות סלבריטאים ו"כן אנחנו יכולים". אבל כמו כל אופנה עירונית, גם זו תחלוף עם שוך הסתיו.
ספק אם כמה מן ה"מוטרדים" יקדישו מעתה את מרצם ברוח "כן אנחנו יכולים" של הקמפיינים שהובילו, כדי לחולל ולו גם שינוי קטן בסביבתם הקרובה. שכן שינוי לא מתחיל בצעקנות מתוקשרת. הוא מתחיל במעשים קטנים. קטנים מאוד. איש איש בדלת אמותיו. כמה מבין ה"מוטרדים" יתנדבו לשמש כנציגי ועד הבית? כמה מהם יטרחו לדרוש בשלומה של הזקנה הערירית שגרה ממש דלת לידם? האם יעירו לשכן שיפסיק להשאיר את שקית הזבל בחדר המדרגות? כמה מהם ירימו את עלוני הפרסום שמושלכים באין מפריע על רצפת פתח הבניין? אלה רק דוגמאות קטנות אך לא זניחות, משום שהן מבטאות את רוח ה"שינוי" שכולם מייחלים לו כבר.
אפשר לפזר עד מחר סיסמאות על קפיטליזם, פערים חברתיים, עיר לעשירים וכדומה. אולם לאף אחת מהקריאות הללו אין תוקף מוסרי, כשהן באות לצד התנהגות הדוניסטית ונהנתנית, שרוכבת על מנטרות צבעוניות. כך לדוגמה, אי אפשר להתייחס ברצינות לדיבורים על עוני ונחשלות בדרום העיר, המושמעים ממי שלא רואה בדייריה שכנים "נאים" בעיניו. אי אפשר להתפעם ממי שלא מקבל עליו קודם כל אחריות לגורלו למעשיו, עוד בטרם יבוא בדרישות "מגיע לי", גם אם ימצאו להן כל הצידוקים שבעולם.
ולפיכך ה"כן אנחנו יכולים" שהקיז מחסניות של דיו, על פרץ הרגישות החברתית שאחזה בצעירי העיר הוא בעצם "כן, אנחנו יכולים", יכולים להמשיך ולחיות את חיינו הקטנים והמרופדים, בתוך שדה הראייה הקטן והמצומצם שלנו.
לדאוג גם לשכן הסטרייט מלמטה
מוטלת לפתחם של נציגי הקהילה החדשים במועצת העיר אחריות כבדה. תפקידם הוא להפוך את באז ה"אכפתיות" האופנתי של אור הזרקורים ערב בחירות לתוכן של ממש. כאן לא מדובר בעסקנות נוסח ש"ס להבטחת המשך תקצובם של מצעד הגאווה, המרכז הקהילתי או בית דרור, שכבודם במקומם. ראוי שהנבחרים החדשים יקדישו את מרצם לנושאים שעל פניו אין להם בהכרח הקרנה ישירה למאבק הקהילתי, ושנוגעים בעצם גם לשכן הסטרייט מלמטה. דאגה לאיכות הסביבה, השקעה בתשתיות וצמצום פערים חברתיים, הם שמייצרים את האקלים החברתי שבו יכול לצמוח שוויון הזדמנויות אמיתי לנשים, נכים, מיעוטים וגם להט"בים.
בצדק רב תבעה בשעתו יעל דיין כי קולה של הקהילה יישמע בכל מאבק שעניינו איכות סביבה וצמצום פערים חברתיים. בצדק תובעים אחרים לשזור את מאבקי הקהילה במאבקים אלו.
אין הרבה משמעות למסיבות ומצעדי "גאווה", במקום שבו נרמסים חייהם של קשישים שלא יכולים להירדם בגלל כמה בליינים מצפצפים על חוקי העזר העירוניים. אין משמעות לסיסמה "בירת ההומואים" בעיר שבה אין הפקדה יתרה על אכיפה של עבירות בניה או עבירות תנועה. הנציגים החדשים שלנו נבחרו כדי לייצג אותנו גם שם, במאבק לאכיפת החוק, בקרב על איכות החיים שלנו. שהרי התביעה הצודקת ולפיה כל פרט זכאי לחיות את חייו כראות עיניו, מתחילה קודם כל כל בריסון עצמי ואיפוק במפגש עם הזולת.
בהקשר זה ראוי לציין כי לא פחות משמילא איתי פנקס את שליחותו כ"נציג" הקהילה בכך שפעל להקמת המרכז הגאה, גם עצם בחירתו להתמסר לנושא לא ממש מלבב כמו ביוב, היא תרומה למאבק הקהילה לבניית חברה מתוקנת, סובלנית וראויה. זו הראייה הרחבה, המתבוננת קדימה ומעבר לפרספקטיבה המצומצמת מדי של חלק מאיתנו.
אם הנציגים החדשים יתמסרו ולו לחלק מהנושאים שהוזכרו כאן, גם מבלי שיביאו להקמתם של עוד מקומות בילוי לקהילה ואף אם המצעד יעבור במהלך כהונתם ברחובות צדדיים. אז מה? נדע כי הם עשו לכולנו שרות טוב ונכון. יהיה זה מודל של השראה לצעירים בקהילה, שכן הם יכולים לברוא מציאות טובה יותר אם יעשו משהו גם למען השכן ולא רק למען עצמם.