יום ראשון. אני מגיע למשרד אחרי לילה הפוך, שם את דבריי במקומם, מטעין את נגן הmp3 והולך למלא לי את בקבוק המים הנאמן בקולר. אני חוזר למשרדי עם הבקבוק, חושב על הדברים שאני צריך לעשות היום. לשלוח המון דואר אלקטרוני, למלא טבלאות, לבדוק את זה ואת זאת, לעשות את כל מה שאני עושה במשרדי מזה זמן מה.
את פניי מיירט הבוס שלי, ומפנה אותי למשרד לא שלו, שם מחכה לי גם ה-HR (מילת ההייטק לאחראית כוח האדם). בשלב זה, עדיין לא עולה במוחי מה שעומד לקרות.
שנייה לפני שהיא פותחת את פיה, מזדחלת לי תחושה רעה בקיבה, משהו בין כאב בטן קל לקבס, והנה זה בא: "זוהי שיחת פיטורין".
אחרי המשפט הזה בא הסבר מנומק על הפיטורים בחברה, כמה המצב על הפנים, שאין מה לעשות, שהיא שונאת לעשות את זה ושמזג האוויר די מסריח לעונה הזאת. בשלב כלשהו של השיחה התנתקתי מגופי, בעוד המוח סוער הלאה, חושב למיליון כיוונים נפרדים על מיליון ואחד מסלולים.
למה אני? מה אני עושה עכשיו? מה קורה פה בכלל? האם השארתי את הדוד דולק? כהרגלי, אני מרגיש מרוחק ודוחק את כל הסיטואציה הזו למקום שאני לא ממש מבין.
בסופה של השיחה אני מקבל את המכתב, ואורז את דבריי בשקט. מזל שמוקדם עדיין, ורק כמה אנשים מועטים נמצאים שם. יחד עם הדברים שלי, אני מתחיל את "הליכת הבושה" - אותו מסלול שמזכיר לי את הנידונים למוות, כאשר אתה מתפלל שאיש לא יראה אותך וישאל אותך למה אתה הולך החוצה עם כל כך הרבה שקיות. לחבר אחד או שניים אני לוחץ את היד, ואומר שאני כבר אדבר איתם. כרגע - אין לי ממש זין לדבר עם אף אחד על שום דבר.
מוזר עד כמה הבטחון העצמי שיכול להיות לבן אדם יורד עד מתחת לפני הכנרת ברגעים כאלה. למרות שאני יודע שהייתי הצעיר במשרד שלי ושהכי קל לפטר את אלו שלא צריכים לשלם להם פיצויים, פתאום אני מרגיש אפס - ואני הולך הביתה, למעין יום מנחוס כזה, שהקוסמוס מזמן לי - הפסקת חשמל עד הערב, האמבטיה שנזכרת להתפרק ועוד מגוון נאחסים ששמורים לימים שחורים כגון אלה.
שובו של הנאחס
יש משהו מוזר בפיטורין. כמו כל מיני חדשות עצובות, אתה איכשהו צריך לבשר אותן לחבריך והוריך, אבל ממש אין לך חשק לעשות את זה - אבל אתה יודע שאתה צריך. וכי מה, אם הם יצלצלו ותגיד להם את החדשות, יגידו הם "מתי? כ"כ הרבה זמן עבר ולא אמרת לנו?". יחי פולניה.
עשיתי את השיחות הנחוצות לחברים הקרובים ולהורים, עמדתי בגבורה בשלל הצקצוקים והרחמים שהופנו לעברי, ולגבי השאר - פשוט העליתי את פיטוריי למצב הסטטוס שלי בפייסבוק. חיש קל הגיעו אליי מיילים, טלפונים והצעות ניחומים כגון הזמנות לארוחות, קפה, וכתף תומכת. אוף, ולי לא בא.
עכשיו אני חלק מההסטטיסטיקה. מוזר - לא ממש חשבתי שזה יגיע לחברה שלי, ובטח שלא אליי. השאננות הרגה את ערפדון. אחרי זמן מה נגלים לפניי האנשים האחרים שנופו מהמשרד, והצמצום שהחברה עוברת. אני לא מאשים אותם, באמת.
מבאס נורא לעזוב מקום שכבר התרגלתי אליו, שהיו בו שם אנשים מופרעים מספיק בשבילי לאהוב, מקום שהיה רק 10 דקות מהבית שלי, בלב תל אביב, ועבודה שאשכרה אהבתי. מבאס להתחיל את כל הבלגן מההתחלה.
אין לי כוח. כבר שבוע אין לי ממש כוח לצאת, לדבר עם אנשים, ובטח שלא לדייטים. מוזר, עד כמה שפתאום כשכל כך הרבה זמן מתפנה, אין לך כוח לשום דבר. אני מוצא את עצמי נגרר בעל כורחי רק כדי לצאת מהבית, רק כדי להתאוורר. אני יודע שאם לא אעשה את זה, אני בטח ארקב במיטה ואגדל פטריות שיטאקי ברגליים.
המירוץ מתחיל עכשיו מחדש - הרבה יותר קשה. לקום, להתחיל לשלוח קורות חיים, להיות נחמד, להשחיז את מה שאתה יודע ולמדת במשך כל השנים, להפגש עם מגוון אנשים ונשים חנוטים במשרדים, להיות הכי מגולח ומצוחצח ומקולח פיזית ונפשית, להתרוצץ במשולש רמת החייל-הרצליה פיתוח-קריית אריה וכדומה.
זה לא יהיה קל, ככה אומרים האנשים והעיתונים. המצב רע, רע מאוד. ובינתיים - בינתיים אני שומר על עצמי עסוק, אנא עארף. לכו תדעו מה צופן העתיד.
נא להמתין...