הבשלנים

אולי לא שמתם לב, אבל אנחנו נמצאים ביניכם. חיים כמו אנשים רגילים, מסתובבים ונראים בדיוק כמו כל אחד אחר. אנחנו סטרייטים או הומואים, בנים או בנות או כל מה שבאמצע. אנחנו לומדים, עובדים, מזדיינים ואוהבים -

ואנחנו גם מבשלים.

אני לא מדבר רק על לבשל מדי פעם איזה ריזוטו או פסטה ברוטב שמנת - אני מדבר על "הבשלנים". 

זן מוזר הוא הבשלנים. עוקבים הם אחרי כל כתבה עלומת מחבר באינטרנט, אוספים הם ספרי בישול, מנסים מתכונים ממתכונים שונים על חברים, חופרים מתחת לפני שטח הבישול – על מה שעומד מאחורי החומרים, הריחות והטעמים. הולכים הם לשווקים, למעדניות ולסופרים, ממששים, מרחרחים וטועמים, הכל כדי לספק את אחת מהתאוות הבסיסיות של האדם - הצורך באוכל.

בשביל הבשלנים, טיול ל-"פור שף" או כל חנות אחרת בסגנון הוא כמו טיול לחנות צעצועים, כאשר אין סיכוי לצאת משם ללא קנקן תה מהמם, סכין "גלובל" יפהפה או קולפן "זייליס" בשווי 70 ש"ח. הם מתענגים בלבשל לחברים או לבני זוג, ומקבלים סיפוק כמעט אורגזמטי כאשר הסועדים נאנחים מעונג אחרי ארוחה דשנה שהם הכינו. או אז, יודעים הבשלנים – המטרה הושגה.

ערפדון הולך לבשל

תמיד אהבתי לבשל. עוד כשהייתי קטן, רקחתי לי מיני ניסויים במטבח - חלקם היו מוצלחים, חלקם העלו עשן חרוך על הקירות, אבל כמו שאומרים רבים – היה לי הכישרון לזה. תמיד התעניינתי ברכיבים, שיטות וטעמים מעבר למסך הישראלי המקובל, ותמיד רציתי לנסות דברים חדשים וטעמים אחרים.

והנה, אחרי שחרורי מצה"ל, מצאתי את עצמי מגשים את החלום הזה – שנה שלמה של לימודי בישול בתדמור. שנה קשה, מאתגרת ומאוד מאוד כיפית. בשנה הזו למדתי את מה שלאחר מכן יהווה את אבני היסוד לכל בישוליי - מה עומד מאחורי מה שאנחנו קוראים אוכל.

מה לא למדתי שם – קורס בקר מאיים, צרפתית, כשרות, תברואה, מטבח קר וחם, קונדיטוריה, איך לתפעל מטבח של מלון, מטבח בוקר וערב ועוד כל כך הרבה שדברים שנדחסו בלימודים אינטנסיביים מעלות החמה ועד צאתה (גם של הנשמה לפעמים).

בצאתי מתדמור התחלתי לעבוד בכמה וכמה מטבחים ואף בקונדיטוריה, עד שבשלב כלשהו למדתי משהו שהרבה בעלי מקצועות נוצצים יודעים – זו חרא עבודה. השעות אינן שעות, העבודה מפרכת, והכסף לרוב מחורבן. שאלו ברמנים, תקליטנים ושפים, כולם יגידו לכם אותו דבר: אתה צריך טירוף בעיניים בשביל לשרוד במקצוע כזה.

מצטער, לי לא היה. אז עשיתי הסבה לעצמי לתחום המחשבים, והשארתי את הבישול כתחביב. עדיין המשכתי להתעניין, לקנות ולטעום, לאדות ולצלות, ולבשל עד שבטנם של כל חבריי אמרה "די, יא בן זונה, אנחנו כבר משמינים ממך!"

הקללה של הבשלנים

ואיך אפשר בלי הצד הפחות זוהר. כן, כן, אתם יודעים איך זה. צריכים המלצה למסעדה? מצלצלים לערפדון. צריכים שמישהו יביא את המנה הכי מסובכת להכנה לארוחה? ערפדון. אוכל לליל הסדר? ברור שערפדון. ולמי מצלצלים באמצע היום כאשר אתם בשוק ותוהים מה זה פריקה, לעזאזל, אם לא לערפדון?

כמו אנשי המחשבים שצריכים לתמוך בחבריהם, כך גם הבלשנים מוצאים את עצמם כחברים טלפוניים למגוון בעיות, מענות וטענות של חברים, משפחה ושאר ירקות שמצלצלים בתואנות שונות: החל ב"יש לך מתכון מעניין לפסטה? כי יש לי במקרר 2 בצלים, חרדל וחתול מת. מה אפשר להכין מזה?" וכלה ב-"אני בשוק ויש כאן ירק מוזר כזה, אדום עם אניצים ירוקים. מה אני יכולה לעשות עם זה?".

נאנח לו ערפדון ומפרט ומנמק ומתעניין, כי בניגוד למחשבים, שם אני שונא להיות הטכנאי, פה אני בשמחה מייעץ ומתערב - ולו רק כדי להבטיח לעצמי חלק מהמוצר המוגמר. אז מה אם אני מתלונן תוך כדי. אני פולני. מותר לי.

 לפחות עובדת היותי בשלן היא יתרון גדול עם בחורים. כאשר דייטים בפוטנציה שומעים שאני מבשל ואף למדתי ועסקתי בנושא, נדלקות עיניהם ופיהם מתחיל להעלות ריר עם משפט המחץ: "הו! אתה מבשל! אז תכין לי ארוחה!". נאנח לו ערפדון שוב ומסביר שארוחת ערב אינטימית היא סבבה ונחמד, אבל בוא נשאיר את זה לדייט השני או השלישי, אה?