פנטזיה של נסיכה ואבירה

לא מזמן קראתי כאן כתבה מקסימה של אור גורן, בה שיתף אותנו בציפייתו העיקשת לגיבור כל-יכול שיבוא להציל אותו מבדידותו, יעטוף אותו בזרועותיו החסונות והרכות, ויתקן את הכל. אהבתי את הכתבה הזו, ובהשראתה אני רוצה לספר לכן היום על יחסי הנסיכה-אבירה של מאי ושלי.

אבל בואו נתחיל בסיבוב קצר באלבום התמונות שלי, שם אפשר לראות איך הכל התחיל. באזור של גיל 9 (ורחוק מאוד מהאזור שהוקדש לפורים) נמצאות, זו לצד זו, שתי תמונות שצולמו בהפרש של כמה ימים: בראשונה, אני יושבת בפוזה של "גיברת", מסיטה קווצת שיער מעל עיניי המצועפות, וניכר כי אני גאה מאוד בבגדיי היפים - חצאית אדומה עם לבבות בחגורה, חולצה לבנה מסולסלת שרוולים מעוטרת בגבעול דובדבן יחיד, וגולת הכותרת - נעלי בובה מבריקות. בתמונה השניה אני עוטה על עצמי (סתם כי בא לי) תחפושת מושלמת של קאובוי, כולל בנדנה עם ציורי סוסים, ווסט עם גדילים ושפם מצויר לתפארת.

שתי התמונות האלו ביחד מרכיבות למעשה את פנטזיית הילדות שלי. כמו רוב הילדות, גם אני חלמתי שאגדל להיות נסיכה יפהפייה, שחיה בתוך ארמון מפואר ומחכה בקוצר רוח לאביר הגיבור שיבוא להציל אותה מהדרקונים המפחידים ששומרים על שערי הארמון, ואז יישא אותה על גבי סוסו הלבן הישר אל עבר השקיעה.

הבעיה הייתה שמייד כשסיימתי לעצב בדמיוני את הלוק המושלם שיהיה לי בתור נסיכה, התחלתי להשתעמם ואז הייתי חותכת בחדות לצד השני של הפנטזיה ומדמיינת את עלילות הגבורה המרתקות של האביר שלי. עם הזמן גיליתי שכל הקטע הזה של לשבת בנימוס, להתפעל מדמותי החלומית הנשקפת במראה, ולחכות בחוסר מעש לאביר שיגמור כבר עם הדרקונים שלו וייקח אותי לחלק של האקשן באגדה הרקומה הזו - ממש לא מתאים לי. במהלך השנים פיתחתי הזדהות שהלכה והעמיקה עם האביר האמיץ, עד שמתישהו בסביבות גיל 15, כשאפילו בחלומות לא הצלחתי לדמיין מצב בו מישהו יתייחס אליי כאל נסיכה, ולשבת ולחכות בנימוס שמשהו יקרה נראה לי דבילי במיוחד, עברתי סופית לצד השני של הפנטזיה. במקום לחכות שמישהו חזק ממני יבוא להצלתי, החלטתי שאני מספיק חזקה כדי לשעוט בדהרה אל עבר כל מי שישב רגע בשקט והיה נדמה לי שכדאי להציל אותו. תוך מתן נאומים על שוויון בין המינים, התנפלתי על בנים מופתעים בהצעות חברות שבאו משומקום, לא אפשרתי לאף אחד לעזור לי לסחוב את התרמיל בטיול של תנועת הנוער ובכלל סירבתי להביע כל סוג של חולשה. בשאיפה להיות האבירה האולטימטיבית, אפשרתי לכולם להפיל עליי את הבעיות שלהם, וכולם ידעו ש"קרן חזקה, היא מסוגלת להתמודד עם הכל".

וזה עבד. למשך איזה עשר שנים.
אז שריון הקשקשים שלי החל להיסדק, אך עדיין סירבתי להרפות ממנו. כוחו של הרגל, אתן יודעות.
אבל רוחות קרות וקוצים חדים החלו לחדור מבין החורים שבשריון שלי, ונהיה לי קר וכואב והתחלתי לחשוב על להוריד אותו, אבל לא מצאתי לו תחליף וככה נשארתי למשך שנה וחצי - אבירה אמיצה עם שריון מתפורר, מחפשת נסיכה במצוקה, שאוכל להציל ולהרגיש נורא גיבורה (ואולי ככה אני ארגיש שוב בנוח בשריון שלי).

ואז הכרתי את מאי.
הנסיכה המושלמת.
יפה כמו חלום, רכה ועדינה, שופעת טוב, תמימה, רגישה ופגיעה כמו ילדה.
"מצאתי אותה" אחרי שעברה תקופה ממש מחורבנת, כשהיא פגיעה יותר מתמיד, ומחפשת סלע יציב להישען עליו ולנוח קצת.
מה יותר מזה יכולה לבקש לה אבירה מפוררת שריון?

כך יצא שמראשית חיינו המשותפים הייתה חלוקה ברורה - מאי היא הנסיכה הקסומה שלי ואני האבירה-הגיבורה שלה, שצריכה לחסל את כל הדרקונים שמקיפים אותה ולזכות בה בתור פרס לקינוח.
אבל, כך התברר דיי מהר, החלוקה הזו הייתה ברורה רק לי. מאי לא הסכימה לקחת חלק באגדה הרקומה שטוויתי סביבנו. חודש אחרי שהכרנו היא עשתה את הבל-יאומן והרגה את אחד הדרקונים שהקיפו אותי כבר שנים ונשפו לי להבות לתוך החריצים בשריון. אף פעם לא חשבתי שמישהו אחר יכול להרוג בשבילי דרקון. איכשהו עדיין המשכתי להאמין שאם רק אהיה מספיק חזקה, אוכל לחסל בעצמי את כל הדרקונים שלי ושל כל מי שמסביבי. והיא, בחיוך נסיכי, בעדינות אצילית, פשוט עשתה לו "קישטה" והוא התפוגג "פוףףף" לתוך האוויר, משאיר אותי לספור את החורים החדשים בשריון שלי.

חודשיים לאחר מכן רבנו. מאי לא הצליחה להרגיש בבית אצלי בדירה, עם השותפות. לא משנה כמה מקום פיניתי לה בארון או בכמה ארוחות ביתיות פינקתי אותה, זה לא היה הבית שלה. ואני נעלבתי. והתקפתי. "אבל אני הצלתי אותך!". כידוע לכם, אבירים אמיתיים אף פעם לא מטיחים בנסיכותיהם את עובדת היותן ניצולות. "את הצלת אותי?" נפגעה עד דמעות הנסיכה שלי, "את באמת חושבת שלא הייתי מסתדרת, גם אם לא היית מופיעה בחיי? בטח הייתי הרבה יותר בודדה והרבה פחות מאושרת בלעדיך, אבל אני לא ילדה אבודה ואני לא מאמינה שזה מה שאת חושבת עליי!". טוב, בפנטזיה אמנם לא הגעתי מעולם לשלב של אחרי ההצלה, אבל בכל זאת לא נראה לי שזו שיחה שאמורה להתנהל בין הנסיכה לאבירה שלה. אולי הגיע הזמן להפסיק להתייחס למאי כאל נסיכה מהאגדות ולראות אותה נטו, בתור האישה האמיתית שהיא? רגע, אבל זה אומר שאני מצדי אצטרך לוותר על השריון העלוב שלי. אז עוד לא, אני עוד לא מוכנה.

כמה חודשים מאוחר יותר, מאי ואני כבר גרנו בדירה משלנו, כשהופתעתי לגלות שבעל הבית הרשע, שאני פשוט לא מסוגלת להתמודד מולו, ממש לא מפחיד את מאי. גם השכן המטורף לא מאיים עליה, היא פשוט נלחמת ומגנה על שתינו כמו נסיכה לוחמת מאגדות מתקדמות יותר.

הזמן עובר, ומדיי פעם אני מרגישה בטוחה מספיק כדי להסיר מעליי את השריון הכבד, לקפל אותו יפה בארון ולהיכנס מתחת לגלימה הנסיכותית והחמימה של מאי.

אבל אני לא זורקת את השריון שלי. הוא עדיין חלק ממני, מפורר וסדוק ככל שיהיה. לפעמים אני פשוט לא יכולה בלעדיו. וזה בסדר. כי עכשיו אני יודעת להזדקק. אני יודעת לבקש עזרה. יש אפילו רגעים בהם אני ממש חלשה. ואני מרשה לעצמי. אחרי הכל, יש לי את מאי לידי שיודעת בדיוק איפה השריון מונח, וכשכבד לי, היא לובשת אותו ומצילה אותי ברכות.

עדיין יש מקרים מיוחדים כאלו (כמו למשל כשהצעתי למאי נישואין - ואל תדאגו, אני אספר לכן הכל בהמשך), שבהם שתינו יודעות שמתחת לטשטוש הגבולות הבריא והמאוזן הזה, מסתתרות, עדיין, אחת שהיא נסיכה רכה וגיבורה, ואחת שהיא אבירה אמיצה ורגישה. וככה טוב וטבעי לנו.

ומה עם הפנטזיה?
חלמתי להיות נסיכה יפהפייה שגרה בתוך ארמון חלומי - ומאי, לראשונה בחיי, גרמה לי להרגיש כך. אני רואה את דמותי משתקפת מעיניה הכחולות, החתוליות, ויודעת כמה אני יפה לה. אני מתפנקת אצלה כמו ילדה קטנה ומרגישה הכי נסיכה בעולם, אני מבשלת לה ארוחות בבית שהיא מסדרת ומייפה, ויש לנו ארמון מפואר.
חלמתי להיות אבירה כל-יכולה - וגיליתי שאני יכולה להיות חזקה ואמיצה. גיליתי שלתמוך בנסיכה שלי ולהציל אותה מהלהבות האקראיות שנושפים כל הדרקונים הקטנים של החיים, זה נפלא ועצום, אבל לפעמים זה יכול להיות מתיש ומפחיד.

אבל אף פעם לא חלמתי שאוכל לממש בו זמנית את שני הצדדים של הפנטזיה, להיות נסיכה-אבירה.
איכשהו, מאי עזרה לי להיחלץ מהשריון שהתחיל להתפורר, ולהטליא את החורים שבו בבד הקטיפה העדין שגזרה משובל גלימתה הנסיכותית. מסתבר שהשובל הארוך בכלל הפריע לה להילחם בדרקונים שהפחידו אותי.