שלום, קוראים לי ערפדון. אני אוהב מוזיקה גותית, כותב לכם מדי שבוע את הגיגיי על הנעשה בעולמי, ובעולמכם, ומזה כחודש אני גם מובטל. ואתם כבר אמורים לדעת את זה. מובטל זנוח-אל, טרוט עין ומגודל זקן. ומה עושים מובטלים אמיתיים כבר בימים הראשונים למובטלותם? נכון, חותמים בלשכה. כך עשיתי גם אני.
כמו ישראלים רבים, גם עליי משרדי הממשלה, על הביורוקרטיה שלהם, "אהובים" עליי מאוד. וכמו ישראלים רבים, גם אותי, האביר המסכן בשריונו המדובלל, הכניעה הידרת הלשכה. אבל, בניגוד לאחרים, אני הכנעתי אותה, בסופו של דבר.
הדייט הראשון
עם עיניים טרוטות מחוסר שינה, התייצבתי לי בלשכה בבוקרו של יום. זה היה יום מחורבן במיוחד. אנטרופיה סבבה סביבי וגרמה לכל דבר שבו נגעתי או הסתובבתי לידו להתפרק, להישבר ולמות. האוטובוס פוספס, מזג האוויר השרבי גרם לי לעיטושים ולדמעות, האוטובוס שכבר הגיע היה מחומם היטב (ממש כמו בחוץ! האח הידד!) ובנייני הקריה מעולם לא נראו מאיימים יותר. הבודקים הביטחוניים בתוך הבניין דרשו ממני להוריד את החגורה (כי היא מצפצפת), וכמובן – היה גם תור מפואר של שישים איש (בעשר בבוקר).
תור ארוך אומר גם, כמובן, ים של ריבים וצעקות מכל מיני זקנים נרגנים, אזרחים קשי יום ושאר ישראלים מצויים. וגם שומר שהתערב, זקן שהתחיל להשפריץ דם מהאף לכל מקום (לא בגלל המכות, בגלל החמסין) ועוד כל מיני כאלה. ואני – הצטנפתי לי בכיסאי, וכמו החתולים בשיר של שלמה ארצי – חישבתי את קיצי לאחור.
כשהגיע, אחרי המתנה ארוכה ביותר, בתור שלי, זחלתי אל הפקידה, שבאדישות (עם מסטיק עלמה) החתימה אותי ופלטה: "תתייצב חמישי הבא בין תשע לעשר וחצי".
"לא צריך חתימת אגודל?"
"לא בפעם הראשונה".
טוב. אז הלכתי.
אסביר: כיום, מי שרוצה לחתום בכל שבוע אינו צריך לחכות לפקידה, אלא הולך לעמדות ממוחשבות עם קורא טביעות אצבע, מעביר את אצבעו, וכך נקלטת ההתייצבות שלו. באם יש עבודה פנויה (עאלק), הוא עולה אל הפקידה ומחכה בתור. עכשיו, ממה שאני זוכר, בפעם הראשונה צריך המובטל המסכן ללכת עם הפקידה יד ביד, כדי שהיא תכניס אותך למערכת הממוחשבת עם קוד פקיד, אבל, משום מה, לפקידה זו זה נראה מיותר.
יום חמישי הארוך
כך, אחרי לילה לבן, מצאתי את עצמי משתרך באותו יום חמישי הבא אל הלשכה, ומנסה להעביר את אצבעי האומללה באותה עמדה ממוחשבת. כמובן שהמערכת לא זכרה אותי מהפעם הקודמת.
באנחה פולנית, חיכיתי לפקידה "שלי". שוב היו תור, זעקות ובלגן. היא, בתורה, שאלה אותי בחביבות: "למה הפקידה הקודמת לא הכניסה אותך למערכת פעם שעברה?"
"לא יודע", נאנחתי. כבר די בא לי למות.
יד ביד הובילה אותי ילנה אל העמדה, שם הכניסה את קוד הפקיד, ופקדה עליי לשים את אצבעי השחונה אל הקורא.
זוכרים את הקטע עם האנטרופיה? היא מככבת גם כאן. חלון כזה, של 'חלונות' (XP, אם אני לא טועה) עם הודעת שגיאה עולה לו על המסך. ילנה מתבלבלת וממלמלת: "אף פעם זה לא קרה לי". ושוב מנסים. ושוב. ושוב. אבל חלון השגיאה של 'חלונות' עקשן הוא. בינתיים עוברים ובאים אנשים שונים, שגם הם צריכים הרשמה ראשונית. ונחשו מה? אצלם זה הולך סוכר. נאנחת, אומרת לי ילנה: "ננסה שוב בשבוע הבא".
נא להמתין...