בשבוע שעבר התפרסם בעיתונות מדד איכות החיים של מדינות העולם. ישראל דורגה אי שם בתחתית הטבלה, בשכנות לעיראק, וסומנה כמדינה מסוכנת ואלימה. יש מקום לחשוד כי הסוקרים לוקים בשנאת ישראל קלה - הסמיכות לעיראק באמת מעליבה.
לא שכל זה מפתיע. מדי פעם מתפרסם סקר זה או אחר המצביע כי מרבית אזרחי אירופה (כן, שוב אירופה) משוכנעים כי ישראל היא האיום הגדול ביותר לשלום העולם, אלא שסקרים לחוד ומציאות לחוד: רב הסכסוכים בעולם, נכון להיום, הם מנת חלקו של העולם המוסלמי, שם רצח מוסלמים בידי אחיהם מגיע לשיעורים מבהילים. והעולם? נותר באדישותו.
זה לא שחיינו כאן הם דבש. רחוק מכך. לא מכבר נבחרה כאן ממשלה המתעקשת לשים קץ למפעל הציוני דרך הגשמת החזון הפלסטיני דווקא של סיפוח השטחים לישראל. יש, כמובן גם שסעים חברתיים וכלכלה במשבר. למרות זאת, בעבורי לפחות, ישראל היא המקום הבטוח בעולם להיות בו הומו גאה.
תחושת הביטחון הזו נשענת במידה רבה על התמורות שהתחוללו בחברה הישראלית בשני העשורים האחרונים. אמנם הדרך עוד ארוכה: טרנסג'נדרים, למשל, עוד לא ממש נהנים כאן מחיבוק אוהד - בכל זאת, אירופה מלאה ערים מטופחות ונאות מת"א שיכולות בינתיים רק להתקנא בה ככל שהדברים נוגעים לתחושת הביטחון, החופש והתמיכה הציבורית שהקהילה נהנית ממנה.
כן, גם ברלין המופקרת והליברלית סובלת, נכון להיום, מבעיה קשה של אלימות נגד גייז - והיא לחלוטין לא לבד: רק נסו לטייל יד ביד בשכונות שאינן בתחום המושב של בני הקהילה. מדובר באותם חלקי עיר שהתייר הישראלי המצוי פשוט לא טורח להזדמן אליהם.
כל זה עומד, לכאורה, בסתירה גמורה להיצע הדל יחסית של ת"א בתחום חיי הלילה הגאים. מכר גרמני אמר לי פעם שזו העדות הניצחת לאיתנותה ולחוסנה של הקהילה הישראלית: כשמתעורר צורך יש מי שיענה עליו. אלא שבת"א, במה מותר דייט רומנטי בבאר מוצהר דווקא על פני כל בית קפה או באר ידידותי שכמותם יש בכל פינה? אז נכון, ת"א אינה באר-שבע, וגם שם, יש להודות, הדברים מזמן לא כשהיו פעם.
גם וגם
אבל יותר מכל אלה, תחושת הבטחון הגאה שלי נקנית בהכרה כי רק כאן בישראל איני חייב לקפח חלקים אחרים של הזהות שלי. אני הומו וגם יהודי וישראלי. מעולם לא אדרש כאן להתנצל, לסייג או להסתיר את העובדות כדי לחסוך מעצמי עימות מילולי מיותר שעלול גם להתפתח לתגרה פיזית חמורה.
שפתי היא עברית, ולכן נראה לי טבעי ביותר ללבוש חולצה שעליה כיתוב עברי משעשע. נראה לי נורא להידרש לשאלה האם כן או לא ללבוש אותה מחמת ההיתקלות שהיא עשוייה לזמן לי עם כמה אלמונים הלומי שיכר בתום בילוי לילי בבאר שנמצא מעבר לים.
הידיעה כי אני יכול לבטא את מחשבותיי ולדבר אל בני קהילתי בשפתי-שפתם, לבטא את רגשותיי, אהבותיי ואף לתנות אהבים בעברית שעליה נלחמו לדבר סבי סבותי ועוד דורות לפניהם - כל אלו ממלאים אותי גאווה ותחושה עצומה של ביטחון שלא יהיה לי בשום מקום בעולם.
אני לא צריך להעתיר זיכרון על ציוד אלקטרוני מתוחכם כדי ליהנות משירתם של עברי לידר, רונה קינן, ריטה, או חווה אלברשטיין - באשר אלך שירתם מתנגנת אליי מכל פינה, אצל נהג האוטובוס, במונית או בפיצוחיה. כששיר מוכר של עברי לידר בוקע מתוך הרדיו, אני מרגיש גאווה ובטחון ששום שיר של הפט שופ בויז לא ישווה להם לעולם.
כשאני קורא שיר של חזי לסקלי או אילן שיינפלד, המתארים מקומות ואתרים בהם אני נוכח כמעט מדי יום. כשאני מתעכב על שורה המתארת אירוע או חוויה המשותפים לי ולזוג הסטרייטי שחולק איתי את אותו הספסל בשדרה, אני נהיה מפויס ומתמלא כוח, בטחון וגאווה.
כשאצפה במשתתפי המצעד חולפים על פני אתריה השונים של העיר ירושלים, זו שסבתא שלי ושלכם חלמה עליה. כשחלפו ההמונים על פני רחובותיה של ת"א, בה פסעה אימי בילדותה, המתלאתי בטחון וגאווה.
לפני כמה שנים גם אני הייתי במצעד בברלין, העיר שסבא שלי נאלץ לברוח ממנה לפני יותר משבעים שנה. היו המון חתיכים ודגלים, ובירה וחיוכים באוויר, אבל היה כל-כל עצוב וקצת מנוכר. באמת שרציתי לשמוח עם בני קהילתי, אבל שוב ושוב התגנבו מחשבות על סבא שלי, וככל שהתמדתי לצעוד רק עלתה והתחדדה השאלה: מה אני, בעצם, עושה שם?
נא להמתין...