החומה

העצרת שהתקיימה אתמול הייתה ההפגנה היאפית ביותר שהשתתפתי בה.

עמדנו מיוזעים בשדרות רוטשילד, עם האופניים והטוסטוסים קשורים לגדר הירוקה והקטנה, שמפרידה את השדרה מהכביש. מקצתנו עמדו על מרפסת "קפה הלל" - אייס קפה ביד אחת וזעקות "תנו לחיות בשקט" בפה. המראה הסוראליסטי הזה הזכיר לי את השיר של ה"ביסטי בויז":"You've got to fight for your right to party".

לא היינו שם כדי להיאבק על הדמוקרטיה או על המוסר. היינו שם כדי להיאבק על זכותנו להמשיך ולחגוג בשקט - בתוך הבועה. נאבקנו על הזכות ללכת לעבודה במשרד הפרסום, או במשרד עורך הדין, או אולי בבית השקעות היוקרתי. נאבקנו על הזכות לחזור הביתה, להחליף בגדים ולחגוג, ועל זכותנו להתעלם ממה שקורה קילומטרים ספורים בלבד צפונה ודרומה מאיתנו - להיות אדישים למרקם הדמוקרטי העדין שהולך ומתפורר לנגד עינינו.

ובתוך כל ההמולה עמדתי גם אני והקשבתי לשצף המתקפות על ההומופוביה, על דחיית האחר בחברה שלנו, על דיכוי הפלשתינים והפועלים הזרים, שאיך שהוא נכנסו לתמונה, או שתמיד הם היו שם. הקשבתי לקהילה מפולגת שלא יכולה לייצר מסר אחיד ודרך ברורה, שכן בתוך תוכה אין הסכמה בין חבריה - האם הם מייצגים אך רק את עצמם או גם מיעוטים נרדפים אחרים בחברה? האם עלינו לנצל את כוחנו הפוליטי והכלכלי כדי לעזור גם לאחרים, או רק כדי לעזור לעצמנו להישאר מחוץ ללופ האפליות?

מי הוא מדוכא
למי יש כוח למאבקי חופש עכשיו לעזאזל, בדיוק כשהiPhone החדש עומד להגיע? אנחנו רוצים להמשיך בשגרת חיינו הכה נעימה, ולכן אין פלא שמיעוטים רבים כל כך מקיאים אותנו ממעגל המדוכאים. אנחנו איננו מדוכאים.

מדוכאים הם אלו שפוטרו ממקום עבודתם במפעל היחיד בעיירה, ואין להם אמצעים להאכיל את ילדיהם. מדוכאות הן אלו שאינן עובדות כי אין להן סידור לילדים בשעות אחר הצהריים, ולכן הן מוותרות על ארוחות כדי שיהיה לילדים מה לאכול. מדוכאים הם אלו שסבלו זוועות אימים במחנות השמדה, שנאלצים כעת לבחור בין לחם לתרופות. מדוכאים הם אלה הנאלצים לעמוד שעות על גבי שעות במחסומים, בתקווה חלושה לצאת לעבוד - רק היום - אך חוזרים בידיים ריקות עשר שעות לאחר מכן, כי מישהו מהכפר הסמוך ירה במתנחלים. מדוכאים הם כל מי שהושלכו לרחוב על ידי הוריהם, רק בגלל שהעזו לגלות להם מי הם באמת. מדוכאים הם כל מי שחיו בשקר ובסבל, כי נולדו בגוף לאנכון, סבלו כאבי תופת מניתוחים לא מוצלחים ועדיין זוכים לקריאות גנאי ודחייה, באותה קהילה שאמורה לקבל ולחבק אותם. אלו מדוכאים.

אנחנו איננו מדוכאים. אנחנו מדכאים, שבמקרה נקלעו לצד המדוכא ושהרגישו פעם אחת איך זה להיות נרדף. זו הרגשה נוראה. מי מאיתנו שהמשיך אל בית הקפה הטרנדי הקרוב קיבל את ההזדמנות להרגיש, בפעם הראשונה בחייו, אץ מה שאחרים סובלים יוםיום, וזו חרא של הרגשה. אני חוויתי אותה לראשונה אתמול, ואיני רוצה לחוות אותה שוב, ואיני רוצה שאף אחד אחר ייאלץ לחוות אותה.

יש רק דרך אחת ויחידה שמאפשרת לוודא כי אף אחד לא יחווה את ההרגשה הזו שוב. זו אינה דרך של גלגול השנאה כמו תפוח אדמה חם, כמו חבילה שחורה ומזוהמת  - מלאה בפחדים ותסכולים שנזרקת מאחד לשני. הדרך היא לשבור את המעגל הזה כאן - לא לגרום לכך שישמעו אותנו, אלא לכך שיקשיבו לנו.

איך עושים את זה? וואלה, לא יודעת. אני כן יודעת שטרם נתפס הפושע הנתעב. אני יודעת שעוד לא מצאנו אדם חמוש שנעלם מהזירה כלא היה. אני יודעת שהדרך הזו חייבת לכלול מעורבות וקשב למה שקורה במדינה שלנו - לא נוכל לחזור ולדרוש אותה רק כשלפתע מכוונים אלינו רובה. אנחנו חייבים להיות שם כל הזמן, בשבילה.

אנחנו צריכים להושיט יד לאלו שנמצאים מצדה האחר של החומה. לא, איני מתכוונת לגדר ההפרדה. אני מתכוונת לחומת הבטון הזו שבין תל אביב לבני ברק - שבין רמת גן לירושלים. החומה הזו נסדקת לאטה, ועוד מעט היא תתמוטט ותיפול על כולנו. אם לא ניקח צעד לאחור, היא עוד תקבור אותנו תחתיה.

#רצחבאגודה#