ברלין-ישראל 2009, חלק ב'

סנדלי בירקנשטוק, הומואים במועדונים סטרייטיים, חיזורים והרבה בירה - עמר עזריאל ממשיך לטייל בברלין.

אחרי שבוע בברלין, מתחילים לכאוב לי כל "שרירי האופניים" -  כאלה שידעתי על קיומם וכאלה שלא, כאלה שנמצאים ברגליים וכאלה שמתחבאים באזורים הרבה יותר אינטימיים בגוף. התשוקה להמשיך ולהכיר את העיר בנסיעה מהירה, בשריקה מול הרוח, גורמת לי לשאת את הכאב העדין הזה בחיוך. הרגליים מדוושות לאן שהלב מושך, ובין רחוב חדש למוזיאון שלא הכרתי, אני חוזר ומעמיק את קשריי עם המקומות שכבר הייתי בהם: כר הדשא מוצף השמש והעירום הגברי בטירגארטן, בית הקפה בשונפלד והפאב ההומה שקירותיו מצופים פרווה ורודה.

ביום שבת בבוקר מצאתי את עצמי בפרידריך-שטראסה, רחוב חנויות הומה במרכז העיר. נשלחתי למשימה שגרמה לי להשכים קום באותו היום: איתור שני דגמים של סנדלי "בירקנשטוק". מישהי בארץ השקיעה מאוד ושלחה לי במייל קובץ וורד בהיקף של שלושה עמודים, הכולל מספרים קטלוגיים, תמונות המחשה, חלופות אפשריות ומספר הערות בנימה אישית ("את האדום הזה אני נורא אוהבת, אבל גם הפרחוני יכול להיות נחמד – קיצי כזה, לא?").

אחרי שפקדתי שתי חנויות נעליים שהתהדרו בנעלי המותג הידוע בחלונות הראווה שלהן, הבנתי כי זו לא משימה פשוטה כל כך. החברה עובדת עם זכייניות, וכל זכיינית מוכרת מוצרים קצת אחרים. אם הבנתי נכון (מוכרת עם שפם דליל, דוברת אנגלית של מזרח גרמניה, שניסתה בכל מאודה להיות ברורה בהסבריה), יש דגמים שניתן למצוא אך ורק באינטרנט.

יצאתי מהחנות השלישית בידיים ריקות. נשענתי על האופניים הקשורים שלי והשקפתי ממרחק על "צ'ק פוינט צ'רלי", מעבר הגבול ההיסטורי בין ברלין המזרחית למערבית. בוטקה משוחזר ניצב שם, והשלט שעליו מכריז על שטח שיפוטה של ארה"ב, ושקי חול חדשים ערומים לצדו. שני בחורים צעירים - אחד מחופש לחייל סובייטי והשני לחייל אמריקאי - עומדים שם עם דגלי המעצמות, וילדים אמריקאים בחופשה עם הוריהם רוצים להצטלם אתם. הם מחבקים את החייל האמריקאי (הסובייטי, שחקן תיאטרון מתחיל שמשלים הכנסה, עדיין קצת מפחיד אותם), אבא מצלם אותם ואמא רוכנת לשים כמה מטבעות למרגלותיו של האיש הכלוא במדים המעומלנים.

לפני כמה עשרים, התגודדו משני צדיה של הנקודה הזאת טנקים סובייטים ואמריקאים, שאיימו להפוך את המלחמה הקרה לחמה בהחלט ולהצית באחת את מסות המתיחות שהצטברו משני צידי החומה. היום, הוריהם של ילדים זבי חוטם משלמים לאיש שחם לו נורא מתחת לתחפושת. ישראלי אחד עם אופניים, שמחפש "בירקנשטוק", מדלג בין חנויות, בין צד היסטורי אחד לאחר ומתאכזב נורא.

הפלאפון שלי צלצל. זה היה מייקל, הבחור שפגשתי בבית הקפה לפני מספר ימים. הוא הסתובב באזור, גם כן רכוב על אופניו, והציע לי לפגוש אותו לסיבוב גלריות קצר - דרך טובה לצאת מהרהורי הבירקנשטוק העגומים שלי.

נפגשנו בחלקו הצפוני של פרידריך-שטראסה. רכבנו לאט, זה לצד זה. בכל פעם שנתקלנו בדלת מעניינת או בחלון מסקרן, נעצרנו, קשרנו את האופניים שלנו אלה לאלה במנעול אחד ובדקנו מה מסתתר מאחור. הגלריות נראו כפי שגלריות אמורות להראות: חללים גדולים, רצפת בטון גסה וקירות בגוון פנינה.

באחת הגלריות, התעכבנו ליד ציור שמן אחד. הוא תיאר בכתמים כהים ופרועים, ועם זאת בדיוק רב, קטע רחוב בשעת לילה ובעיצומו של גשם חזק - שתי מכוניות חולפות זו מול זו וסילון מים קטן ניתז לכיוון הצופה, מתפרק לרסיסים בתוך קרני האור שמפיק פנס רחוב בודד. "תקנה לי?" שאלתי את מייקל.

הוא רכן לכיוון תג המחיר שהיה מודבק לצד הציור והניח יד על כתפי - לראשונה, מגע - ולחש: "אם היה לי את הכסף, הייתי מעדיף לקנות לך בית בברלין. שתישאר קרוב". אם הייתי קצת פחות שחור, בטח היו רואים שאני מסמיק. "תודה," אמרתי לו, "אבל אני פחות בעניין של להגר. יותר בעניין של אמנות".

"טוב," הוא התרחק מעט מהאוזן שלי, "אז מכיוון שאין לי כסף, לא לנדל"ן ולא לציורים, תצטרך להסתפק בארוחה".

עקב תקלה טכנית לא ניתן להציג את המשך הכתבה. עמכם הסליחה.

נא להמתין... נא להמתין...