זהו, החלטתי שהגיע הזמן. כבר חצי שנה שאני מתאפקת ושומרת את הסיפור הזה לאיזה "אחר כך" ערטילאי, אבל אני לא יכולה יותר. אני רוצה לכתוב לכן עכשיו על ה-29 באוגוסט, 2001: היום בו הצעתי למאי נישואין.
העניין הוא שכשאני אומרת "עכשיו" אני מתכוונת להגדרה רחבה למדיי של זמן. מה לעשות, יש לי הרבה מה לספר. חוצמיזה, אני לא זוכרת שקראתי אי פעם סיקור מפורט של הצעת נישואין גאה, אז אני מתכוונת לפרוס לפניכן על פני 3 פרקים את כל המחשבות של הלפני, כל התחושות של האחרי וכל הפרטים הקטנים של התוך כדי, בתקווה להעביר אליכן קצת מההתרגשות שאוחזת בי בכל פעם שאני אומרת "מאי ארוסתי".
פעם, היינו אולי איזה חודש ביחד, טיילנו בערב חורפי בטיילת, נהנות מהרוח העזה ומהגלים הגבוהים, כשמאי נעמדה על ספסל האבן וצחקה כמו ילדה "היי, אני יותר גבוהה ממך". הרמתי את המבט אליה ואמרתי לה ברצינות "יום אחד אני אציע לך נישואין ככה". היא קפצה למטה, לתוך החיבוק שלי, ולחשה לי "אני לא יכולה לחכות". בהמשך אותו ערב שאלתי אותה איך זה כל כך ברור לשתינו שאני זו שאציע לה נישואין ולא להפך. "זה מה שהכי מתאים לשתינו, לא?" היא ענתה.
יש לנו זוגיות שוויונית למדיי. למרות שאני אולי עושה יותר רעש, אף אחת מאתנו לא יותר דומיננטית מהשניה. מאי מתמודדת עם אינסטלטורים ובעלי בית מעצבנים, אני תמיד זוכרת לקנות חלב ולחם. מאי מזכירה לי להוציא את העדשות כשאני הולכת לישון וכבר לא יודעת מה קורה איתי, אני מכינה לה תה קר בבוקר ומזכירה לה לקחת את המשקפיים לעבודה. היא הצליחה להרכיב את שולחן המחשב, אפילו שההוראות לא היו ברורות, אני הצלחתי למלא פטריות אפילו שאיבדתי את המתכון. היא מרגיעה אותי, אני תומכת בה. אבל עדיין, מתחת לכל השוויוניות הזו, מאי היא עדיין סוג של נסיכה שעל פי רוב נוח לה לשבת ולחכות בסבלנות, ואני, למרות הכל, עדיין מעדיפה לנהל את העניינים.
בקיץ שעבר, לאחר שחגגנו ביוני חצי שנה ביחד ולמחרת אימצנו את טופי - החתולה המשותפת שלנו, וביולי מאי חגגה לי יומולדת מהחלומות - באופן טבעי, יצא שניהלנו דיי הרבה שיחות על עתיד יחסינו (כן, כמה שאנחנו מאושרות ביחד, אנחנו לא לוקחות שום דבר כמובן מאליו, תמיד יש דברים שחייבים להבהיר אותם, ואנחנו לעולם לא מניחות אוטומטית שלשתינו יש תחושות ורצונות זהים לחלוטין לגבי כל דבר).
מכל השיחות האלו, עלתה בסופו של דבר תחושה זהה של "הגעתי הביתה ופה אני רוצה להישאר. לתמיד". שתינו הרגשנו שאין לנו מה לחפש במקום אחר, עם מישהי אחרת (ובהתחשב בעבר שלנו, גם לא עם מישהו אחר), שהזוגיות הזו עושה לשתינו רק טוב ושאין לנו ביחד רגע משעמם אחד, שכל מה שאנחנו רוצות זה להישאר ביחד לתמיד, ובבוא הזמן להקים ביחד משפחה.
בעקבות השיחות האלו, מצאתי את עצמי, כל בוקר, באוטובוס בדרך לעבודה מפנטזת על הצעת הנישואין שבה אפתיע את מאי.
ידעתי שכל ההצעות המטורפות שקוראים עליהן בעמוד האחורי של העיתון או שמופיעות באייטם האחרון ב"ערב חדש" וכאלו, ממש לא מתאימות. איכשהו לא נראה לי שמאי תעריך את זה אם אחטוף אותה לתוך כדור פורח שבו יחכה לנו כנר רוסי, ובנקודה מסוימת מעל ראש פינה אזרוק עליה את השאלה, ככה שלא יהיה לה לאן לברוח (או מקום להתעלף) והיא תשיב לי בחיוב מתוך הלם וחוסר ברירה. גם הרעיון לשכור מטוס זעיר שיעבור מעל המשרד שלה ויפריח כתובת עשן (בצבעי הגאווה, כמובן, איך אפשר אחרת?) "התנשאי לי?" נראה לי שלא יתקבל אצלה בהתלהבות המתבקשת. ועוד לא אמרתי כלום על התקציב המצומצם שלא מאפשר לי בכלל להמשיך לפנטז את השטויות האלו.
בשלב הזה התחלתי לחשוב על כל מיני רעיונות מקוריים שלא יעלו לי המון אבל עדיין תהיה בהן אקסטראוואגנזה מסוימת.
חשבתי לפרסם את הצעת הנישואין על כפולת עמודים ב"זמן הוורוד" (זה היה לפני שהכרתי את המקום הנפלא הזה).
חשבתי לעשות מכמה סדינים לבנים ישנים (לאימא שלי יש חצי ארון מלא בכאלו, במסגרת הקונספט של "לא זורקים כלום, את לא יודעת מתי תצטרכי את זה") שלט ארוך-ארוך שאותו אתלה מגג הבניין שלנו, ועליו הצעת נישואין צבעונית ומרגשת, כך שמאי תחזור מהעבודה ערב אחד, תרים את עיניה ותיפול מהלם (או בגלל הסדקים במדרכה שמול הבית).
חשבתי שנצא ערב אחד ל"אאוט", אני אשאיר אותה לכמה דקות למטה בטענה שאני הולכת לשירותים, ואז אופיע על המעקה, בליפסינגינג לשיר (שעוד לא מצאתי) שיהווה את הצעת הנישואין, וכל באי המקום יזילו דמעה.
אבל משום מה, אף אחד מהרעיונות האלו לא הרגיש לי נכון. לא הרגיש לי "מאי".
ולקח לי זמן להבין למה.
מאי היא לא טיפוס של אקסטראוואגנזות. היא לא הייתה מתרגשת מהצעת נישואין פומבית ורועשת, זה היה מביך אותה. לא כי היא נבוכה באהבה שלנו, ובטח שלא בלסביות שלנו, אלא פשוט כי עבורה צעד כזה הוא עניין אישי ואינטימי שלא נעים לה לחלוק אותו עם אף אחד מלבדי (וכשחושבים על זה, עם כל התענוג שיש לי עכשיו לספר לכן איך ומה היה שם, זה באמת הכי מתאים לחוות את הרגע עצמו לגמרי לבד, בתוך בועה שמכילה רק את שתינו).
בעצם, כשחשבתי על זה עוד קצת, עם כל ההנאה שיש לי מהפקת ה"אירוע", בסופו של דבר אני מתכוונת שזה יהיה הרגע שלה, הצעת נישואין שתענה על הפנטזיות הרומנטיות שלה, ולא אירוע שמטרתו לפאר את יכולות ההפקה שלי.
משהגעתי למסקנה הזו, התחלתי לנסות לחשוב לפי הראש של מאי.
בערבים הארוכים בהם בילינו יחד מול הטלוויזיה ניסיתי לקלוט כל פרט שמעורר בה התלהבות, בשיחות על סרטים, על מוזיקה, על קליפים - ניסיתי לקלוט מה נוגע בה באמת.
מעכשיו, כל בוקר, בדרך לעבודה, התבוננתי בשלטי חוצות, באנשים בדרך, בנוף המוכר כל כך, וניסיתי לראות את הכל מבעד לעיניים שלה.
רציתי להבין באמת מה מרגש אותה, מה משמח אותה, מה גורם ללבה להחסיר פעימה. לא ניסיתי למחוק את התחושות האישיות שלי לגבי הדברים, אבל היה לי חשוב להתגבר, למשל, על מה שבעייני הוא בנאלי ועבורה יכול להיות יופי טהור.
במשך שבועות ארוכים פינטזתי ורקמתי תוכניות כלליות, בלי מסגרת זמן מסוימת, אבל אז, יום אחד, בלי קשר לכלום, מאי נתקלה באיזה דיל שאי אפשר לסרב לו במלון (שעל הנייר נשמע מפואר) בים המלח. החלטנו שדי, מגיע לנו קצת חופש ואנחנו יכולות לעמוד בתשלומים וזהו, בעוד 3 שבועות אנחנו נוסעות.
ואז החלטתי. שם אני הולכת לעשות את זה.
נא להמתין...