"התנשאי לי?" - חלק ב'

... אז איפה היינו?
אה, כן, השארתי אתכן במתח והלכתי לרקד כמו לפרקון אירי שובב, למקרא תלונותיכן.
למען האמת, התכנון המקורי שלי היה לעשות לכן תרגיל דומה גם היום, למשוך ולמתוח את העניין בלי לספק לכן את הסחורה, אבל מאי (פיה טובת לב שכמותה) הטילה וטו והזכירה לי שקוראות (ולו הנאמנות שבהן) מוכנות לספוג רמה מאוד מסוימת של התעללות לפני שהן מפנות עורף.
אז די למתוח (אני הרי לא רוצה שיידבק לי מוניטין של יגאל שילון לעניים). אחרי שחיכיתן והתאזרתן בסבלנות, אני אנסה לקחת אתכן היום למסע בזיכרון אל עבר החוויה הכי רומנטית, קסומה ואינטימית שלנו, בתקווה להעביר לכן פירורים של התחושות המקוריות מאותם רגעים בלתי-נשכחים.

מהרגע שהחלטתי, נותרו לי שלושה שבועות לארגון הצעת הנישואין. שלושה שבועות שבהם כל לילה חלמתי על הרגע הגדול, כל בוקר חייכתי לעצמי במראה חיוך של שותפות לסוד, כל יום חמקתי מהמשרד כדי לדווח למיכל, חברתי לעבודה, על התקדמות ההכנות, כל שעתיים עדכנתי רשימות, וכל חמש דקות רעדתי מהתרגשות.

הבעיה הקשה ביותר בכל ה"הפקה" הזו, הייתה לשמור על "פוקר פייס" בבית. מעולם, הרי, לא הצלחתי לשמור את הרגשות שלי לעצמי, אז איך אני אמורה לשמור בסוד התלהבות כזו גדולה? ובכלל, פתאום ההרגל הטבעי הזה - לחלוק אחת עם השניה כל אנקדוטה משעשעת/ביזארית/מדהימה - העמיד אותי ב"סכנה". לראשונה בחיי המשותפים עם מאי, מצאתי את עצמי בוררת מילים, חושבת פעמיים לפני שאני פותחת את הפה ובעיקר - לא חולקת. וזה היה מוזר, על גבול הבלתי-אפשרי.

בשלב מסוים, הבנתי שאני צריכה איזו תכנית כיסוי שתסביר את כל ה"סידורים" שאני חייבת לעשות, ו"לא, מייקי, את לא יכולה לעזור לי, תודה מתוקית", וכך, סומכת על תמימותה הידועה לשמצה, גיחכתי לעצמי ערב אחד, ככה, כאילו בלי סיבה. "מה את מצחקקת לעצמך?" היא שיתפה פעולה. "אה, סתם, חשבתי על ההפתעה הקטנה שאני מתכננת לך במלון" עניתי. "איזו הפתעה?" שאלה התמימה בתמימות המתבקשת. "לא, באמת, כלום, סתם משהו קטן ומצחיק, אבל כזה שתופס מקום. אז רק שתדעי לך שיש תיק גדול מתחת למיטה, ואסור לך להציץ בו, לא עכשיו ולא במלון, אם את לא רוצה להרוס לי את ההפתעה". ידעתי שאני יכולה לסמוך עליה. היא נהנית מהפתעות בדיוק כמוני, ולא תנסה לקלקל לי אותה, גם לא מתוך סקרנות חתולית נפשעת.

ה-29 באוגוסט 2001 הגיע.
השכם בבוקר (לא ביג-דיל, אנחנו רגילות מהעבודה) אנחנו עולות על האוטובוס לים המלח.
איכשהו נסיעה של 3 וחצי שעות, שבדרך כלל הייתה אמורה לענות אותי כמו שאין לכן מושג (אלא אם כן קראתן את הטור שלי על הטיול לאילת) עוברת בנעימים. אפילו הנהג שלנו חברמן, ונותן לי לרדת לשירותים כל רבע שעה בערך. ככה זה כשמתרגשים.
הגענו למלון (4 כוכבים עם שם בינלאומי) והתחלנו להבין למה תיירות הפנים נמצאת במצוקה כזו.
הלובי היה הומה אדם וועד עובדים - אנשים דיברו, צחקו, צעקו על הילדים, רבו עם החמות, אבל איכשהו, מעל כולם נישא קולה הצורמני של איזו גברת אחת שהתעקשה לצרוח בסלולרי בווליום שעד אז מעולם לא שמעתי.
ניגשנו לקבלה, המומות משהו, רק כדי לגלות שם את מבטו האדיש של פקיד הקבלה הצרפתי-המזדקן, ואת כתפיו המורמות לאמור "נו, מה אני יכול לעשות?". באותה אדישות הוא מסר לנו את מפתחות החדר ואפילו לא טרח להוסיף חיוך מקצועי.

עלינו לחדר וגילינו עליבות בלתי צפויה. מילא שלא היו בו אפילו קצת הוד והדר, אבל כיור ואמבטיה מפלסטיק?! לזה באמת לא ציפינו.
"כאן אני אמורה להציע נישואין לאישה שלי?" שאלתי את עצמי בבחילה, "את המקום המכוער הזה נזכור כל חיינו בערגה?"
אז לא וויתרנו. גייסנו את כל הישראליות האסרטיבית שלנו והבהרנו למנהלת המלון שגם אנחנו יכולות לעשות רעש כשמעצבנים אותנו, ושלא נשתוק עד שישודרגו תנאי מגורנו. ותשמעו קטע - זה עבד.
תוך זמן קצר אחסנו אותנו בחדר קצת יותר משביע רצון, עם פוטנציאל להפוך למהודר אחרי שאעשה לו את המייקאובר המתוכנן.

אחר הצהרים מאי ירדה לספא של המלון, להתפנק במסאז' ארוך ומענג, ואני (שלא מסוגלת לשאת את המחשבה על אנשים זרים שממששים אותי) קיבלתי את כל הזמן שהייתי צריכה כדי לארגן את החדר.
פתחתי את התיק הגדול והמסתורי והתחלתי להוציא ממנו את כל הדרמטיות והרומנטיות שאספתי לתוכו בשבועות האחרונים.
תחילה פיזרתי ברחבי החדר עשרות נרות אדומים קטנים וריחניים והחשכתי את החדר כדי לקבל את האפקט הדרוש.
אחר כך כיוונתי את הדיסק על השיר שיהווה את הרקע המושלם לרגע המרגש שלנו, ולא התאפקתי - הייתי פשוט חייבת לשמוע אותו שוב. ואז באמצע כל הקדחתנות הזו של ההכנות, כשכל דקה מדודה ולכל "משימה" זמן מוגדר, הייתי חייבת לשבת ולתפוס את עצמי, הייתי חייבת לעצור איכשהו את הרעידות האלו של ההתרגשות, את הצמרמורת הבלתי-נשלטת הזו שהמילים הכל כך מדויקות של השיר הזה גרמו לי. פתאום זה נחת עליי, עכשיו זה עומד לקרות! הרגע שאני מחכה לו, מתכננת אותו, חולמת עליו, ואני פוחדת שאני אתפוצץ מהתרגשות.

אבל לא, אני חייבת להתעשת ולהמשיך בסידורים. אני הרי רוצה שהכל יהיה מושלם, לא?
הוצאתי מהתיק קופסה ענקית מלאה בעלי כותרת של עשרות ורדים אדומים כדם, ונזכרתי בערב הקודם, כשעמדתי בחדר האחורי של חנות הפרחים, קוטפת את עלי הכותרת, ומסביבי עוזרים לי כל עובדי החנות, שכל כך נהנו לקחת חלק בהתרגשות שלי, ואיחלו לי בפרגון אמיתי שהכל יהיה מקסים כמו שאני מתכננת ובכלל שנהיה מאושרות לתמיד והכי חשוב, שאביא להם תמונות. חייכתי לעצמי ופיזרתי את העלים על הסדינים הלבנים שכיסו את המיטה, מקפידה שהפיזור הנונשלנטי שלהם יהיה הכי מדויק ויפה שאפשר.

החדר נראה כמו חלום מתוק, ואני הלכתי לקשט את עצמי. התקלחתי, סידרתי את השיער, התאפרתי כמו שמאי הכי אוהבת, לבשתי את הבגדים היפים שלי והסתכלתי במראה. "היא תגיד לי כן, נכון שהיא תגיד לי כן? בטח שהיא תגיד לי כן!". מבט קצר אל השעון גילה לי שאין יותר זמן לשאלות מטופשות. הדבר האחרון שעוד נותר בתיק היו הטבעות.

הוצאתי את שתי הקופסאות הקטנות. את אחת מהן החבאתי במקום נסתר אך בהישג יד, ואת השניה חפנתי בידי, פתחתי והסתכלתי בפעם המיליון בטבעת היפה. נזכרתי בכל ההתלבטויות שהיו לי בבחירת הטבעת. ידעתי שאין לי אפשרות לענוד יהלום על אצבעה של אהובתי. בעצם גם אבנים זולות יותר, ואפילו זהב לא באו בחשבון. שתינו מעולם לא התלהבנו יותר מדיי מתכשיטים. למעשה, אני לא מרגישה נוח עם תכשיטים בכלל וגם מאי לא מתלהבת מזהבים במיוחד, לכן לא העליתי על דעתי לנפח את האוברדרפט רק בשביל הסמליות. כשאני חושבת על טבעת הנישואין שאותה כבר נעצב במשותף, ונשקיע בה כמו שצריך, החלטתי לקנות לנו זוג טבעות תואמות אצל מיכל נגרין. ידעתי שאצלה אוכל למצוא טבעות (זולות ובאיכות מפוקפקת) יפות ועדינות, שיתאימו לנו בדיוק. בסופו של דבר בחרתי בטבעת מעוטרת בארבעה פרחים העשויים מאבנים ארגמניות, נוצצות, קטנטנות.

עכשיו, דקות ספורות לפני שמאי חוזרת לחדר, העמדתי את הטבעת בדום מתוח, כשהיא בולטת על רקע קופסת הקטיפה היפיפייה, דמוית הלב האדום, שתוכה קטיפה לבנה רכה.

בחנתי את החדר בפעם האחרונה. הכל היה מוכן ומאורגן. ישבתי והמתנתי לדפיקה על הדלת.

היא הגיעה.
פתחתי לה את הדלת, אמרתי לה לעצום עיניים, הושטתי לה יד והכנסתי אותה לחדר.
מאי נעמדה במרכז החדר, כשאין לה מושג מה קורה מסביבה.
עשרות הנרות האדומים האירו את החדר באור היפה ביותר שראיתי אי פעם, המיטה הייתה מכוסה כולה בורדים האדומים, הדלקתי את המערכת והחדר נמלא בקולו הכובש של אל גרין ששר: Let's Stay Together.