יומנה של מלכה מתוסכלת

הביוגרפיה החדשה של רופרט אוורט נגועה בהומופוביה מהסוג הגרוע ביותר: זה שכיף לקרוא וקל להזדהות איתה. זה ספר מצחיק, קולח ועצוב, שחושף את מאחורי הקלעים של עולם הבידור דרך מבטה של דרמה קווין גאה וקצת ממורמרת

Vanished Years - רופרט אוורט. צילום: כריכת הספר.

רוב האנשים שיקראו את ספר הזכרונות החדש של רופרט אוורט, יגיבו באחת משתי דרכים. יש את אלו שימלאו זעם על הדרך ההומופובית בה הוא בוחר להתבטא, על השתלחותו בקהילה הגאה ועל האופן שבו הוא מתייחס לנשים, להומואים, ולהכל בעצם. ויש את מי שעשוי לחייך, אולי אפילו לצחוק, נוכח ההומור העצמי הזה, הציניות המושחזת והציפורניים החשופות של הדרמה קווין הכי מרושעת בסביבה. תהיה תגובתנו אשר תהיה, בדבר אחד אין ספק - ניכר שאוורט, חיית תקשורת ומדיה, יודע בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ כדי להשיג תגובה. בשנותיו הארוכות כשחקן על הבמה ועל המסך הקטן, הוא למד בדרך הקשה, ולא בלי כשלונות צורבים בדרך, איך לגרום לאנשים להגיב, להרגיש, לחשוב. 

מאז החשיפה הגדולה שלו במחזה ארץ חדשה בראשית שנות ה-80, גילם השחקן האנגלי שורה של תפקידים בסרטי קולנוע, טלוויזיה והצגות שונות. הוא אמנם לא התברג לרשימת השחקנים המרכזיים בתעשייה, אבל בהחלט שמור לו מקום של כבוד על התפקידים שמילא ועל פועלו המקצועי. הוא כתב מספר רומנים ומחזות, עסק בכתיבה עיתונאית ובעריכה במגזין התרבות Vanity Fair ואפילו פתח את המארדי-גרא הקווירי בסידני ב-2007 והשתתף במספר קמפיינים נגד הומופוביה ברבות השנים. כך שאפילו מבקריו החריפים ביותר לא יוכלו להאשים אותו בהומופוביה מהסוג הישן והלא-טוב. כאן המקרה מורכב יותר, מעניין יותר ומאתגר יותר לפיצוח.

יש שיגדירו אותו ביסקסואל, אחרים יעדיפו לתייג אותו כהומוסקסואל ותו-לא, ולמען האמת אין זה משנה אם כך או אחרת. השורה התחתונה היא שאוורט יצא מהארון כהומוסקסואל, אבל במהלך השנים סיפר כי ניהל מערכות יחסים עם נשים. הוא התראיין בעבר ואמר "אינני מרוצה ממערכות היחסים ההטרוסקסואליות שהיו לי, אבל לא הייתי מרוצה מרוב מערכות היחסים שלי באופן כללי". בראיון אחר הוא סיפר כי יציאתו מהארון פגעה משמעותית בקריירה שלו, ומנעה ממנו לקבל תפקידים בסרטים ומחזות. כך שהוא מחוץ לארון, אך לא לגמרי מרוצה מכך. 

וזו נקודת המפתח לקריאה קווירית של האוטוביוגרפיה החדש שלו, שיצאה לאחרונה ומסכמת את שנותיו בתעשייה אגב חשיפת צדדים לא מוכרים בעבודתו בתעשיית הבידור האמריקנית והבריטית גם יחד. ההתנגשות בין יציאתו מהארון והצהרתו הפומבית על נטיותיו, לצד חרטה על כך והפנמה של ערכים הומופוביים לא מועטים שחילחלו אל תוך כתיבתו.

בספר החדש הוא מאגד רסיסי מידע ביוגרפי שפיזר לאורך השנים בראיונות עיתונאיים שונים, כמו לדוגמה התקופה שבה עבד בלונדון כזונה ממין זכר והיה מכור לסמים. הוא מספר על קריירת המוזיקה הכושלת שלו, שהחלה (וגם הסתיימה) באלבום הפופ הכושל שהקליט לקראת סוף שנות ה-80 - Generation Of Loneliness, ועל ניסיונות אחרים שלו בתחום המוזיקה שלא הבשילו. הוא מאזכר רומנים ופרשיות אהבים שהיו לו, אבל אלו בטלים בשישים נוכח הדבר המעניין באמת: המבט שלו על זהותו המינית והאופן שבו היא עיצבה את הקריירה שלו.

אוורט מביט בספרו לאחור על שורת תפקידים שמילא, רובם של גברים הומוסקסואלים, מה שכאמור פגע לדעתו בסיכויי הליהוק שלו לתפקידים אחרים וצמצם משמעותית את המנעד שבמאים ומפיקים הסכימו לתת לו. כך לדוגמה התפקיד שהביא לו את עיקר הפרסום במחזה ארץ חדשה ובסרט שנעשה מאוחר יותר בעקבותיו, כמו גם תפקיד החבר ההומו שגילם בהחתונה של החבר שלי לצידה של ג'וליה רוברטס והתפקיד הראשי בסרט הדבר הטוב הבא לצד מדונה ב-1999.

אחד הדברים המעניינים בחייו של אוורט ומצדיקים את הביוגרפיה (שכשלעצמה היא די משעממת, בפרט משום שהוא כבר פרסם את זיכרונותיו ב-2006 ב-Red Carpets and Other Banana Skins הקליל והנחמד) הוא חתך הזמן שבו הוא פעל. הוא משתייך לדור השחקנים שמצד אחד פעל בשנות ה-70 וה-80 המוקדמות, שנים שבהן תנועת זכויות הגייז הייתה בראשית דרכה ובתקופה שבה נגיף האיידס גבה קורבנות רבים בנפש בקרב ההומואים בעולם, ומנגד פעל ועדיין פועל בתקופה שבה התקשורת רווייה בייצוגים קוויריים ושבה יש מידה רבה למדי של פתיחות וקבלה.

למעשה, הפריחה במודעות לזכויות קהילת הלהט"ב והפיכתן לנושא החם במדיה ובתרבות, סייעו לאוורט לקבל תפקידים בקדמת הבמה, מה שבאקלים חברתי אחר עשוי היה להיגמר לגמרי אחרת. כך שמבין השורות אפשר לזהות בקלות שאפילו הוא מודע, אפילו באופן חלקי, לעובדה שיציאתו מהארון שיחקה תפקיד חשוב בעיצוב הקריירה שלו ודווקא קידמה אותו מקצועית וגם אישית. 

כבר בקריאה ראשונה אפשר להבחין ביסודות הומופוביים קלים בכתיבתו של אוורט, שנתפס לא פעם כאדם מריר ומלא תסכול לא ברור כלפי זהותו המינית. מפתה יהיה לטעון שזה בגלל גילו והשנים שהעביר בתוך עולם לא מקבל והומופובי, מה שהוביל לבטח להפנמה של הומופוביה פנימית קשה. אפשר גם לומר שזוהי תוצאה ישירה של הליהוקים המינוריים שקיבל, בעיקר בגילום דמויות הומוסקסואליות. כך או כך, ניכר שאוורט - כמו רבים מבני דורו - נמצא בשטח האפור שבין קבלה עצמית וגאווה, לבין הומופוביה לטנטית שסוערת מתחת לפני השטח.

ראייה לכך היא השערוריה התקשורתית שבה הסתבך אוורט לפני מספר חודשים, כשאמר שנישואים חד-מיניים הם "יותר מאשר טראגיים" והתבטא בחריפות נגד הורות הומוסקסואלית. בראיון לגרדיאן הבריטי הוא אמר ש"למה קווינז [ביטוי לעגני להומואים, ט.א.] רוצים ללכת ולהתחתן בכנסיות?... אני מתעב חתונות הומואיות, ולא אלך לחתונה כזו אף פעם". עוד הוא יצא נגד הורות גאה וטען שמדובר בפגיעה בסגנון החיים ההומואי והמשוחרר, ואמר שהומואים ולסביות שבוחרים להביא ילדים "מבזבזים את זמנם" ב"התנהגות סטרייטית". מיותר לציין שההתבטאויות האלו עוררו כלפיו זעם קשה, אבל אין ספק שהן סייעו לקידום המכירות של הספר ולפרסום החינם שלו באמצעי התקשורת השונים בבריטניה ומחוצה לה.

אם נניח את ההומופוביה הזו בצד, וגם אם לא, אנחנו עשויים לגלות שספרו של אוורט הוא ממתק של ממש. יש בו יסודות דרמטיים במינון המספק, הוא כתוב בצורה קולחת וערוך נפלא, והוא מהווה הצצה למאחורי הקלעים של תעשיית הבידור העולמית דרך עיניה של מלכה קצת מרירה, אם להשתמש במילותיו של אוורט עצמו. ומלבד הערך הבידורי אפשר בהחלט לחלץ מהאוטוביוגרפיה הזו תובנות לגבי הדרך הארוכה שעשה העולם ביחסו להומואים ולסביות, ואת הפערים הבין-דוריים שבין עידן ההומופוביה לעידן הניראות והקבלה של להט"בים בארה"ב ובבריטניה.

 Rupert Evertt, Vanished Years, Little Brown, 2012.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...