יציאות

לכבוד שבוע הגאווה, משתפים אותנו כמה מהכותבים והכותבות של פריידזין ברגעי היציאה מהארון שלהם

אורי שרון
כשניגשתי לספר לחבר הכי טוב שלי התפתלתי כמעט חצי שעה עד שהצלחתי לבסוף לפלוט "אני הומו". והוא הסתכל עלי, שתק איזה שניה או שתיים, ובסוף אמר "חבל". זה היה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע. הייתי מוכן לכל תגובה, מצווחה והתעלפות, ועד לחיבוק נועז, אבל "חבל"?! בדיעבד הסתבר שדיברתי יותר מדי בשקט, והבחור פשוט לא היה בטוח ששמע נכון, אז הוא חיפש להגיד מין משהו כללי בלי שיצטרך לשאול אותי "מה אמרת? שאתה הומו?", וכל מה שיצא לו היה "חבל". נו, טוב, לפחות כשהבנו את זה נקרענו מצחוק וזה שבר את הקרח.

אורית נבו
היציאה הראשונה שלי מהארון נמשכה חודשיים. היא החלה כשסיפרתי לחברתי הטובה ביותר, ליאת, שיש משהו מאוד מאוד אישי שאני מאוד מאוד מסתירה. האמירה הזאת לא באה סתם, אלא כמה שבועות לפני שליאת ואני הפכנו להיות שותפות לדירה. ולמרות שחשבתי שאין שום סיכוי שליאת תצליח להסיק למה בדיוק התכוונתי, כנראה שקשה להסתיר מפני שותפה לדירה דבר שכזה. חודשיים אחר כך ליאת אמרה לי שהיא חושבת שהיא הבינה מה אני מנסה להסתיר. חשבתי על זה הרבה, ובסוף ביקשתי ממנה שתשתף אותי במה שהיא חושבת. not in so many words היא פשוט שאלה אותי אם אני טרנסית. נשמתי עמוק והחלטתי שאני לא משקרת לה. ידעתי שליאת היא בנאדם כל כך קרוב אליי, שאני לא יכולה להסתיר ממנה את האמת, אפילו במחיר של יציאה מהארון. אני חושבת שזה היה הדבר הכי חכם שעשיתי בחיים. התמיכה המוחלטת של ליאת, הקבלה, ההבנה, העזרה הנפשית הבלתי מוגבלת שהיא העניקה לי מאותו רגע והלאה, הפכו את היציאה שלי מהארון (אפילו שאני לא רואה אותה כ"יציאה מהארון") לאחד הצעדים שאני הכי שלמה איתם.

עומר קרני
בחתונה שבה הייתי לא מזמן ישבתי ליד בחורה איתה לא דיברתי שנתיים ויותר. השיחה התנהלה בערך כך:
היא: אתה גם צריך למצוא לך כלה כבר.
אני: לא בגילגול הזה.
היא: למה אתה כזה פסימי?
אני: אני לא פסימי אני ריאלי.
היא: קשה למצוא?
אני: דווקא מצאתי כבר.
היא: אהה יש לך מישהי?
אני: לא. יש לי מישהו.
היא: אהה אתה
אני: כן.
היא: יו! איך אני מתה על הומואים! תמיד חיבבתי אותך!

יונתן לייבוביץ'
לפני שנתיים וחודשיים (ושבוע, אם לדייק), אחרי כמעט חודש של חיזורים ומשחקים, נענתה המורה בביה"ס שבו לימדתי לחיזוריי. שנינו ישבנו על הספה בסלון שלה, אני מכורבל בשמיכת פיקה, היא עירומה, למעט כפות הרגליים שלה שהיו מכורבלות איפשהו תחתיי. השעה היתה בערך שלוש לפנות בוקר, ברקע שלמה ארצי החדש בריפיט. היינו בשלב הזה, שבין הסקס, שעוצרים קצת, שותים את מה שנשאר מהיין הלבן, ומסתכלים אחד על השני בחיוך מוקסם. ופתאום דחף. דחף לזרוק לחלל האוויר את מה שלמרות שנורא ניסיתי, אפילו לבדי מול המראה לא הצלחתי להגיד, ובחיי שניסיתי.
"אני רוצה לספר לך משהו שלא אמרתי לאף אחד אף פעם, ואין לי מושג למה אני מספר לך את זה פתאום", אמרתי לה, בטון הרבה פחות מבויש, והרבה יותר מהורהר מהמתבקש.
"טוב", ענתה, משועשעת מהמשחק.
"אני הומו".
"אני יודעת". לפי הפעור מהתשובה חדרה הלשון שלה, אסרטיבית מתמיד. היה סקס מדהים.
זו היתה היציאה הראשונה שלי מהארון.

רוני ק.
(אורי - אחי, בן 15 בזמן שהתרחשו הדברים)
אקט  I
רוני: אממ... אורי, אני רוצה לספר לך משהו.
אורי: כן?
רוני: אהה... היחסים ביני לבין טלי עברו את הגבול האפלטוני.
אורי: לא הבנתי.
רוני: אתה יודע. אפלטוני = יחסים ידידותיים בלבד, אנחנו עברנו את זה.
אורי: לא, לא הבנתי.
רוני: הממ... טלי יותר מסתם חברה בשבילי.
אורי: אני עדיין לא מבין.
רוני: מה לעזאזל אתה לא מבין?!
אורי: למה את מספרת לי את זה.
אקט  II
רוני: כי אני חושבת שאתה מספיק בוגר כדי לדעת.
אורי: אבל לא היית צריכה לספר לי.
רוני: רציתי לספר לך.
אורי: לא היית צריכה.
רוני: היה לי חשוב לספר לך.
אורי: אבל לא היית צריכה.
רוני: למה לא?
אורי: כי ידעתי את זה לבד.
אקט  III
רוני: נו, אז איך ידעת?
אורי: ראיתי איך את מסתכלת עליה... איך היא מסתכלת עליך.
רוני: הסתכלתי עליה, אפשר לחשוב.
אורי: ואיך שחיבקת אותה, וכל הנגיעות שלכן...
רוני *מסמיקה*: גם בחברים אחרים שלי אני נוגעת ומחבקת.
אורי: לא ככה... ואל תדאגי, עוד מעט יעבור לך החיוך הדבילי הזה שמרוח לך על הפרצוף כל הזמן.

גור לוי

איך יצאתי מהארון? איך הוצאתי מהארון, יותר נכון.
כשהייתי בן 18 וחצי והתחלתי טירונות קרבית מייגעת, חזרתי הביתה רק פעם בשבועיים. באחת השבתות שהגעתי והייתי כמו כלבלב מיוחם (אחרי שבועיים של צפייה בגברברים מיוזעים במקלחות), חיפשתי את הסרט הכחול שהיה לי והיה מוסתר היטב היטב. רק שאימא שלי החליטה בזמן הזה לעשות "נקיון" בחדר שלי, שנקיון פסח היה מחוויר לעומתו. הסרט לא היה במקום, ואני יכולתי רק לחכות עד שמישהו יבוא אליי לשיחה הגורלית - וזה קרה למחרת. אימא שלי באה, סיפרה לי שהיא מצאה סרט, והיא ואבא ישבו לצפות בו. כבר לא היה טעם להכחיש. היה מביך, אבל זה חסך ממני הרבה כאב ראש.

ליה לוין
חברה מאוד טובה שלי חזרה מהמזרח, ושמתי לי למטרה לספר לה עלי ועל כל מה שהשתנה מאז שעזבה ביום שתחזור. כמובן שביום שהיא חזרה לא היה לי אומץ, וגם לא בשבוע שלאחר מכן, אבל כשסוף סוף אזרתי את האומץ ואמרתי, שררו כמה דקות ארוכות של שקט בינינו. היא לא אמרה כלום, אבל הרגשתי שמשהו לא טוב קורה בצד השני של הקו. אחרי הרבה דממה היא אמרה "אני לא מאמינה". ואני, תוך איסוף שברי הלב שלי התחלתי לומר שככה זה, ואני מצטערת אם זה מפריע לה, אבל זאת אני וגמרנו. "לא," היא קטעה אותי "אני לא מאמינה שלקח לך כל כך הרבה זמן לספר לי! את לא מתביישת? רק עכשיו מספרים, יא מפגרת? את יודעת הרי כמה חשוב לי שתהיי מאושרת, אוף איתך".

עודד א.
לפני שנתיים החלטתי לתת לי מתנת יומולדת. הכי מתנה שאפשר. הזמנתי את כל החברים לכינרת ואמרתי להם שאחר כך הכל יהיה טוב יותר. חלקם ניסו לנחש "מה זאת אומרת טוב יותר? אתה לא הולך למות לנו, נכון?" ממש לא.... רק לחיות". נסענו, "מינגלנו", שחינו בלילה ואז ישבנו לדבר."יש לי משהו להגיד לכם. אני....... אההה..... (הומו?, משום מה גם עכשיו קשה לי לומר הומו)....היה לי קטע עם בנים". שקט. צחוק של מבוכה. "ידענו, אתה הרי תנסה הכל פעם בחיים, לא?". "לא. אני גיי". מישהו לחץ "pause" באותו הרגע. אחת מהן קפצה וחיבקה וכמעט ששברה צלע, אחרת בכתה בגלל שלא סיפרתי לה קודם, ואני? אני מאושר הרבה יותר.

קרן אמיר
ביקשו ממני לכתוב על יציאה מהארון. באותה מידה יכלו לבקש ממני לכתוב על רגע השיא הספורטיבי בחיי. אני יודעת שזה חריג, אבל למופע הסיום בחוג להתעמלות קרקע בכיתה ה' יש כמעט אותו משקל כמו לרגע בו תליתי במשרד הנוכחי שלי את התמונה של מאי ואמרתי לבוס שלי "זו בת הזוג שלי. כן, אני לסבית." (הוא חייך וענה לי שגם אחותו, ושאל אם מאי ואני נשואות). צר לי לאכזב, אין לי סיפורי יציאה מהארון סוחטי דמעות. אני לסבית בדיוק כשם שאני מנומשת. זה חלק בלתי נפרד (ולא רוצה שיהיה נפרד) ממהותי, ואולי דווקא משום שאני נושאת את לסביותי בגאון, באהבה ובחיוך לכל מקום, ובכל זמן, מעולם לא נתקלתי בפרצוף מעוקם, שלא לומר מילה רעה.

טל איתן
יום חמישי בבוקר, אני לא מבין איך הצלחתי בכלל להתעורר אחרי אתמול בלילה. מנסה להתנחם בעובדה שכבר מרגישים את הסופשבוע באוויר, שיש ים של שעות חופשיות לישון ולבלות איתו. אז נכון, הכל מאוד טרי וחדש, ורק לפני שבועיים נפגשנו, ואתמול הייתה הפעם הראשונה שבה בילינו לילה שלם יחד. אחרי המסיבה ההיא בשאדו, ואחרי הלילה הזה, שום קפה שבעולם לא יכול להסתיר את העייפות, כמו ששום דבר לא יכול למחוק את החיוך מהפנים. על יד מתקן המים במשרד, נעמה מחייכת ואומרת בקול מטיף - "מי הבחורה המאושרת?", תוך שהיא מצביעה על היקי חדש על צווארי. אני מתורגל כבר, מיישיר אליה מבט ואומר "קוראים לה אמיר". ומחייך. לשניה היא מתבלבלת, ואז מסמיקה עד קצות האזניים. אני צוחק, מערבב את הקפה בשקט ופוסע אל החדר שלי. מנסה להתעלם מהלב שלי שדופק חזק, ממש כמו בפעם הראשונה.

ערפדון
היא מסתכלת עלי קצת, ופוצחת בצחוק מריר. מסביב קריר, ואנחנו יושבים בבית קפה, בחוץ. שנינו חיילים צעירים, והיום-שבת בערב. ענני עשן כחול ומצחין נושבים מכיוון הסיגר שלי, למגינת ליבם של יושבי הקפה. "אתה ממש מצחיק", היא אומרת. "אם אתה אומר לי את זה, ומן הסתם ידעת כל הזמן, איך זה שהסכמת לשידוך בינינו?" היא מדליקה סיגריה משל עצמה. "ועוד ההתמזמזות על הכנרת...פחחח". אני מתפתל.
"תגיד, מן הסתם השדכן ידע גם כן שאתה גיי, לא? הוא הרי חברך הטוב. אז מה עבר במוח שלכם?" היא לוקחת שלוק מהאלכוהול.
"אמממ..זה מסובך. החברה של השדכן, שהוא אכן חברי הטוב, לא יודעת עלי, ואני לא מעוניין שהיא תדע, אז היא מכירה אותך והוא אותי, וזה היה רעיון שלה, והוא לא רצה, ואני לא רציתי שהיא תדע שאני לא מסכים, אז אמרתי כן....מסובך?" אני ממלמל.
"אלוהים" היא בולעת את כל תכולת הכוס "אתה ממש מטורף". וכך פגשתי את חברת נפשי עד עצם היום הזה.

יעל פ.
במהלך השירות הצבאי נפלתי כי הייתי עצובה. נכנסתי למגורים, עצרתי מול המיטה, והרגשתי שכל הצער שבעולם מתאסף לתוכי. בשלוש בלילה ההורים שלי הגיעו לצפת יחד עם הכלב (ז"ל) כדי לראות שאני בסדר. אבא אמר שיהיה טוב, גם אם זה ייקח לי קצת זמן, ואימא אמרה שזה לא יעלה על הדעת, "ילדה בגילה צריכה להיות מאושרת".
לפני ארבעה חודשים נפלתי כי הייתי תשושה. נכנסתי הביתה, עצרתי מול ההורים, והרגשתי שכל הצער שבעולם מתאסף לספה שממול. בסיומן של שיחות ושתיקות שבוודאי חרכו שפתיים של רבים מכם, אבא הזהיר שאני לא אתן לדמעות להטעות אותי. הוא מעולם לא היה ולעולם לא יהיה מאוכזב ממני. אחרי שמיתרי הקול של אימא נחלצו ממשקולת החנק שנדחסה אליהם (ועלתה לסחוט את בלוטות הדמע הממאירות) אימא אמרה שיהיה טוב, גם אם זה ייקח לנו קצת זמן, ושאלה איך זה שרק עכשיו אני מספרת. אמרתי לה  שזה לא יעלה על הדעת, "בחורה בגילי צריכה להיות מאושרת".

יואב טל
סיפרתי לאחי ששאל ושאל, שאלות שנראו לי בלי תשובות, מבהילות, אז נבהלתי, וחזרתי לארון, כשסוף סוף נרגעתי סיפרתי לאחותי שהיתה מאושרת, גם אני הייתי מאושר, לא ידעתי שזה אפשרי עד אז השילוב הזה, הומו-מאושר, סיפרתי לב' שפתח את הפה ובלע זבובים ואח"כ פתח את הידיים ובלע אותי בחיבוק, סיפרתי לד' שהגיב באדישות מאכזבת, סיפרתי לד' השני שחשב שאני הולך לספר לו שיש לי מחלה סופנית, סיפרתי לע' שאמר שהוא לא רוצה לדעת פרטים ובסוף הוציא ממני את כל המידע מי בעד מי כמה ולמה, סיפרתי שוב לאחי ששאל ושאל שאלות מבהילות, אלא שהפעם היו לי תשובות, הוא שאל ושאל אני עניתי ועניתי, יצאתי מזה, יצאתי, זה יצא טוב, סיפרתי לאבא שלי שרצה לדעת מי הגבר ומי האישה, סיפרתי לאמא שבכתה ואמרה שכלום לא משנה אני תמיד אהיה הבן שלה, סיפרתי לח' בעבודה ופתאום התקרבנו יותר, סיפרתי לכ' באמצע הרחוב וגיליתי שאפשר לצאת בלי הכנות ובלי צלצולים, ככה סתם כאילו כלום, סיפרתי לבת דודה שלי שמייד סיפרה שהיא בי-סקסואלית שמחפשת לגור בשלישיה, הפעם אני בלעתי זבובים, סיפרתי וסיפרתי וסיפרתי ואני מספר ומספר ומספר. אם הייתי מזיין כמו שאני מספר הייתי מאושר.
לקח המון זמן עד שסיפרתי לעצמי.
אני לקחתי את זה הכי קשה.

נא להמתין... נא להמתין...