... אז אחרי שכרעתי ברך, ואחרי שהצלחתי לשאול את השאלה, בקול שלא נשבר כמעט בכלל, ואחרי שמאי ענתה "כן! כן! כן!" ואף אחת מאתנו לא התעלפה - מה אתן חושבות שעשינו? כמובן, התנפלנו (לא, לא על המיטה, למרות שזה היה יותר ממתבקש) על ה... טלפונים.
ישבנו זו מול זו, על הכיסאות הרשמיים שסיפק המלון (עדיין לא רצינו לחבל בדקורציה שעל המיטה) וניהלנו, סימולטנית, שתי שיחות טלפון שונות לגמרי זו מזו - כל אחת עם משפחתה שלה.
מאי: אבא, אתה לא תאמין מה קרן עשתה לי - היא הציעה לי נישואין!
אבא-קויפמן: מה זאת אומרת? רגע, אמא חייבת לשמוע את זה. אנה, תרימי את הטלפון.
מאי: אימא, קרני הציעה לי נישואין הרגע!
אימא-קויפמן: וואו, איזה יופי. ככה בהפתעה? רגע, רגע, את חייבת לספר לי הכל.
רק שתבינו, ששמעון ואנה קויפמן עדיין מתנהגים כמו זוג מאוהב בשנת הנישואין הראשונה שלו והם נמסים לגמרי מסיפורים רומנטיים כאלו, כך שמאי ממש נהנתה לדווח להם בפרטי-פרטים על כל האירוע, כולל תיאור האבנים בטבעות והריח של הנרות. אני חושבת שלמרות העובדה שהצעת הנישואין הגיעה מאישה, ולמרות שמרנותם היחסית, נורא מצא חן בעיניהם שמישהו מתייחס לילדה שלהם כאל נסיכה.
בינתיים, במרחק נשיקה ממאי, ניהלתי אני שיחה אחרת לגמרי עם המשפחה שלי.
אני(מנסה לצרוח בשקט, כדי לא להפריע לשיחה של מאי): נעמות (אחותי נעמה, שכבר שנים רבות אני מעוותת את שמה על אפה ועל חמתה, ואל תשאלו למה) - עשיתי את זה!
אחות-אמיר: גדווול! נו, והכל יצא לפי התכנית? ומה מאי אמרה? ובאמת כרעת ברך? והצלחת לדבר בכלל? ובכיתן?
אימא-אמיר (מרימה את שפופרת הטלפון השניה): שמישהי תגיד לי מה קורה פה? מי בוכה ולמה? איזה תכניות ולמה לא משתפים אותי?
אני: אימא, את לא תאמיני מה שעשיתי עכשיו - הצעתי למאי נישואין! ממש, כמו בסרטים, את יודעת, עם נרות, ופרחים על המיטה ו...
אימא-אמיר: רגע, רגע, בשביל דרמות כאלו אני צריכה לשבת. מה פתאום הצעת נישואין? מאיפה זה הגיע? חשבתי שאתן לא חייבות את כל השטויות האלה.
אני: אויש, אימא, ידעתי שיש סיבה שאני לא משתפת אותך בכל ההכנות. אני יודעת שאת לא מתה על קטעים סוחטי דמעות כאלו, ולא מבינה למה אנחנו רוצות להינשא בכלל, אבל תעשי לי טובה, תשאירי את זה לאחר כך. עכשיו אני פשוט צריכה שתשמחי בשבילי, את מסוגלת?
אימא-אמיר (מתרצה ומשנה טון): נו, טוב, אז ספרי לי על ההפקה הגרנדיוזית שלך.
טוב, זאת, לפחות, הייתה ההתחלה - ההורים של מאי נמסים מהקיטש, אימא שלי נתקפת בחילות בגללו. אבל אחרי שכולם נרגעו קצת, התחילו לעלות השאלות והבעיות.
מהר מאוד גילינו שמאחורי ההתלהבות של הקויפמנים מהאקט הרומנטי, מסתתר הלם רציני. מסתבר שעד לאותו רגע הם מעולם לא העלו על דעתם אופציה של נישואין. נכון, הם חיים כבר שנים בשלום עם הלסביות של בתם, ונכון, הם באמת מחבבים אותי, ונכון, הם קנו לנו סלון לבית המשותף, אבל נישואין? בין שתי נשים? אין חיה כזו! מאי נדרשה להרבה מאוד מהסבלנות המפורסמת שלה, לאי-אלו כתבות ממוספי סוף השבוע השונים (כי אם זה כתוב בעיתון - זה בסדר) ולכמה שיחות רציניות על כוס קפה, אבל בסופו של דבר ההורים שלה הבינו שבתם לא תהיה פורצת דרך אוואנגרדית ושאף טוק-שואו לא יראה בה קוריוז, והפנימו שליל כלולות יהיה כאן. מאותו רגע הם חזרו להתרגש. אחרי הכל, זו הבת הראשונה שהם "מחתנים", וכבר הסברתי איזה נשמות רומנטיות הם. וכך, באותה מהירות שבה שאלו הקויפמנים רק לפני שבועות אחדים "למה?", "מה זאת אומרת?" ו"איך?", עלו הפעם שאלות חדשות, כמו: "מתי?", "איפה?", "כמה יבואו?", "מי יבוא?" ו"כמה זה יעלה?". למרות שהתשובות שלנו היו מעורפלות למדיי, כמו: "ניקח ת'זמן", "במקום יפה וצנוע, לא אולמי שושנים", "לא הרבה מדיי", "בעיקר חברים וקצת קולגות", "צנוע, עוד לא בדקנו מחירים", הם הבטיחו שהם את החצי שלהם יממנו, אבל הם לא מוכנים שברק, אחיה בן ה-10 של מאי (שמתארח אצלנו לסופי שבוע ורואה אותנו ישנות ביחד וכבר מזמן שאל את מאי אם אני "אישתה") יהיה בחתונה, או אפילו ידע על קיומה. לקינו בהלם, אבל החלטנו שגם זה יעבור. אנחנו עדיין מחכות. בינתיים פנינו להתמודד עם המשפחה שלי.
וזו כבר אופרת סבון אחרת.
מעבר לבעיות המימון של "החצי שלי" שפתרונן מצריך דמיון השמור לסופרי מדע בדיוני, הייתי צריכה להצדיק בפני אימי העיקשת, שנוטה לשנות את דעתה באותה תדירות שבה נחתמים הסכמי שלום במזרח התיכון (זה קרה בעבר, ונורא רוצים להאמין שזה יקרה שוב), את הנישואין של מאי ושלי. כדי לנסות לתאר את נקודת מבטה של אימי על מוסד הנישואין, אצייר בקצרה את התמונה הזו: שנתיים וחצי אחורה, אנחנו בחתונה של בן-דוד משעמם אחד עם מי שהתבררה כנצר למשפחת ש"סניקים (לא פחות), אני במחשוף שערורייתי (שאם עושים בו אפצ'י, הציצים קופצים החוצה), סתם כי הייתי בקטע של לזעזע, אימי משיבה לדודות הנחרדות ש"אם יש לה משהו יפה, שתראה אותו", וכאשר הזוג המרדים עומד מתחת לחופה, היא לוחשת לי באימה "אם תעשי לי משהו כזה, אני מחרימה את כל העסק". טוב, נו, אימא שלי אף פעם לא הייתה חזקה בקטע של מוסכמות, ולכן היא ממש לא הצליחה להבין, גם אחרי חודשים של הסברה אינטנסיבית, למה, אם כבר שברנו את המוסכמות ובחרנו להגדיר לעצמנו מחדש את מושג הזוגיות, אנחנו בוחרות, במודע, לשעתק את המוסד הארכאי כל-כך, של נישואין. למה אנחנו לא יכולות לחיות ביחד, לאהוב, אפילו להקים משפחה, בלי הכבלים המיותרים האלו שאין להם אפילו משמעות חוקית עבורנו? אה, שכחתי להוסיף שהאישה מושיטה יד אינסטינקטיבית לעבר כדורי הלחץ-דם-גבוה-להחריד שלה, כשהיא שומעת את המילה "לנצח".
אז למה באמת כל כך חשוב לנו להינשא? (כן, אני הולכת לתת לכן מניפסט רציני לגמרי).
זה מתחיל בפנטזיית הילדות האולטימטיבית על החתונה הקיטשית שמוכיחה לכו-לם, כולל לילדים הכי מקובלים בכיתה, כמה שהצלחנו, כמה שאוהבים אותנו - פנטזיה שלא ראינו שום צורך לוותר עליה, רק בגלל השינוי הקל שעברה מ"חתונה" ל"ליל כלולות". וזה ממשיך בצורך שלנו להצהיר קבל עם ודודים על אהבתנו הנצחית (כן, אימא, נצח הוא מושג שאנחנו מעיזות להשתמש בו) ויותר מזה - על מחויבותנו ההדדית. זה ממש מצחיק, אבל כמות האנשים שקלטו שהזוגיות הזו איננה גחמה חולפת אלא עובדת חיים סטטית, רק לאחר שהודענו על אירוסינו, הייתה רבה להדהים. מתברר, שגם היום, בחברה כל כך שבורת מוסכמות, וגם כשמדובר בזוגיות "אלטרנטיבית" כשלנו - עדיין, הרוב המכריע צריך לראות טבעת על האצבע וטקס שמזכיר לפחות במשהו את המקור הקלאסי, כדי להבין שאנחנו יחידה אחת, ושאנחנו לא משחקות פה בכאילו, ושיום יבוא ונהיה משפחה ושאנחנו לא כל-כך "לא-נורמליות" כמו שלסביות הצטיירו רק עד לא מזמן.
כן, אני יודעת, עולות כאן המון שאלות:
- למה להינשא אם אין לכך הכרה חוקית? (כי עבורנו גם ההכרה החברתית מהסובבים אותנו חשובה ומשמעותית, ואנחנו שומרות על אופטימיות בנושאי חקיקה) - למה השאיפה הטיפשית הזו לנורמליות? (כי למרות שנות נעורינו שעברו עלינו בצורות שונות של פריקיות הבזה לנורמליות, התבגרנו להיות נשים מורבעות למדיי, המחפשות חיים נטולי-סיבוכים ככל הניתן) - במה תשנה חתונה את מערכת היחסים שלנו? (אני מתה מסקרנות באמת). ויש עוד רבות, אבל תכף ייגמר לי המקום ויש לי עוד מה לכתוב.
אז זהו, עכשיו אנחנו מאורסות. אנחנו מאוד אוהבות את המילה הזו, על נגזרותיה השונות - "אירוסין". יש לזה צליל קלאסי, אלגנטי, רומנטי. יש לזה קונוטציה של ציפייה והתרגשות גדולה. ואנחנו באמת נהנות מאוד מהתקופה הזו של הציפייה. לכן, אנחנו לא ממהרות להינשא מייד לאחר שהתארסנו. לקח לנו אפילו דיי הרבה זמן לשבת ולחשוב על התאריך הכללי של ליל הכלולות. אתן יכולות לסמן ביומנים - דצמבר 2003 - אז נחגוג 3 שנים של זוגיות, ואולי עד אז נירגע מההתרגשות שבאירוסין ונהיה מוכנות לשלב הבא (דרך אגב, יש לנו תכנית ריגושים ארוכת טווח, שבמסגרתה, אחרי ליל הכלולות, ואחרי לידת הילדים, נינשא כל 10 שנים מחדש, כך נוכל לחדש את הבחירה שלנו זו בזו ולהפיק בכל פעם חגיגה שונה. נחמד, לא?).
בינתיים, אנחנו נהנות כל-כך לתכנן את ליל הכלולות שלנו: את שיר הכניסה, את הסלואו הראשון, את כל השירים שיתנגנו ברקע, את האורחים, את מי שישיא אותנו, וכמובן - את השמלות. אנחנו לא רוצות שום דבר מפואר מדיי (אנחנו לא סובלות את כל התרבות הזו של "כמה עלתה כל מנה?" ו"מי עשה את השמלה - גלית לוי או דני מזרחי?"), אנחנו רוצות שהאורחים שלנו יהיו אנשים שאנחנו אוהבות באמת (טוב, נו, ועוד כמה קולגות שממש חייבים) ואנחנו רוצות שהשמחה תהיה אמיתית (טוב, נו, עם קצת עזרה מהברמן ומהדי.ג'יי.) ואנחנו לא רוצות שום דבר מטורף מדיי (כבר ירדתי מהרעיון הפסיכי שהיה לי להופיע בדראג לכבוד מאי, זה נראה מסובך מדיי). אנחנו פשוט רוצות לחגוג את אהבתנו ואושרנו ושכל מי שחשוב לנו, יהיה שם לרקוד אתנו.
אבל רגע, נסחפתי פה לגמרי עם התכניות שלנו, ושכחתי לספר לכן איך חגגנו את האירוסין הטריים.
אז אחרי הטלפונים, ואחרי הדמעות והחיבוקים והנשיקות, בבוקר שלמחרת (כן, אני מדלגת על הלילה, תשלימו לבד), ירדנו לספא. נורא שמחנו שכל ועד העובדים הלך על טפו וחמותו לאיזו הופעה מפוקפקת בבריכה הגדולה, והשאיר לנו את הבריכה המחוממת עם מי-המינרלים מים המלח, לגמרי לעצמנו. תוך שתי דקות במים החמימים האלו, הגעתי לתחושת רוגע שלא חשתי מעולם, לפני או אחרי כן. בטבעיות מתבקשת, מצאנו את עצמנו, ארוסתי היפה ואני, צפות במים המרגיעים, כשאני שכובה בין רגליה, בגבי אליה, ראשי מונח על בטנה, ידיי עוטפות את ירכיה. צפנו שם הרבה מעבר לרבע השעה המומלצת. הזמן איבד לחלוטין משמעות. בעצם גם שאר החושים. לא שמענו כלום, לא ראינו, לא הרחנו. רק ידענו. ידענו שכך נועדנו להיות. עוטפות זו את זו, כשלא ממש ברור מי נשענת על מי. מבלי לומר מילה, שתינו ידענו בדיוק לא מוסבר, כי שתינו חשות אותו דבר: כמו שתי עוברות-תאומות בתוך רחם אחת. והרחם היא שלי, שלה, שלנו. והיא הילדה שלי, ואני שלה, והיא אימי הרוחנית, ואני שלה. תחושה של שלמות נדירה אפפה אותנו וידענו. ידענו שנועדנו זו לזו.
כשחגגנו שנה, מאי העניקה לי במתנה ספר שהוציאה לאור במיוחד לכבוד האירוע הזה - ספר שירי אהבה לי, האישה שלה. השיר החותם את הספר, נכתב בעקבות החוויה המופלאה הזו:
רחם מאהבת / מאי קויפמן
את שמורה לי בסודות.
עטופה לי בשכבות רקומות עוטפת אותי.
מגולגלת כעובר, מחממת אותי במימייך.
שוכבת בבטן שלך הדוקה אליך
ואת בטני שאני מלטפת.
נשואות נושאות אחת את השניה
צפות מתואמות במים רכים.
אמא לי ובת
אישה ומאהבת.
בלעת אותי בחיבוק אליך
זהרת אלי כשפע מהכל.
אין לי מקום ריק ממך.
אהבה זכה מטוהרת של נשים טובות.
נא להמתין...