אישה יפה

זה היה ערב שני מתיש במיוחד.
מאי ואני היינו מרוחות על הספה, מייללות מכאבי מחזור, חלשות מכדי להושיט יד לשלט, אבל משום מה, עדיין לא מספיק רדומות כדי לעבור למיטה. ככה יצא שיעל בר-זוהר הפציעה פתאום על המסך שלנו ולאף אחת מאתנו לא היה כוח לגרש אותה.

קרן: מייקי, את חושבת שזה מחווה לספיידרמן, מה שהיא לובשת?
מאי: לא, מותק, זה סתם מפחיד. איייי!
קרן: מה קרה? עדיין כואב? אולי תקחי עוד אדקס פורטה?
מאי: את יודעת נושי, אדקס פורטה זה לא כמו קוביות שוקולד - הוא אמור לבוא בכמויות חד ספרתיות. לא, סתם חשבתי על הציצים של הבר-זוהרית כשיורידו מהם את הדבק שמחזיק אותם ככה.
קרן: איזה דבק, על מה את מדברת? זה ככה נטורל. מה, את לא יודעת שאצל דוגמניות הגרוויטציה עובדת אחרת לגמרי?
מאי: נו, אני כבר מתה לשמוע את התיאוריה החדשה שלך.
קרן: תראי, זה הכל מתחיל מהעקבים. הן הרי מתחילות הכל איזה 13 ס"מ גבוה יותר, אז זה חייב להשפיע. למה את חושבת שלדוגמניות יש תחת מורם כזה, ועצמות לחיים גבוהות באופן לא אנושי? ובמקרה של מאותגרת-הסנטימטרים הספציפית הזו, היא בטח חייבת להגביה את עצמה עוד יותר מכולן, ובגלל זה יש לה ציצים עד לסנטר ומצח של חייזרית. דרך אגב, הקטע הזה של איברים מוגבהים עובד גם על המוח. לפי התיאוריה שלי, המחשבות של הדוגמניות מסתובבות איפשהו מעל הראש שלהן. בגלל זה הן תמיד נראות כל כך מותשות כשמראיינים אותן. המסכנות צריכות לעלות על סולם כדי להגיע לאיזו תשובה טיפשית.
מאי: את לא רומזת בטעות שדוגמניות טיפשות, נכון?
קרן: אני? רומזת? אני הרי לא מספיק מעודנת בכדי לרמוז. וחוצימזה, זוכרת את הסרט ההוא שראינו בהולמרק? עם ההיא שרצחה את בעלה כי סבלה מכאבי מחזור ובסוף יצאה זכאית כמו דרעי? אז מי יאשים אותי?
מאי: טוב, בסדר, נגיד שהתיאוריה שלך לא לגמרי חסרת היגיון, ונגיד ששכנעת אותי שהציצים שלה תלויים שם למעלה בטבעיות, את עדיין לא מסבירה איך הם דבוקים ככה אחד לשני, בלי שום טריקים.
קרן: טוב, זה ברור. לציצים שלה יש פשוט פחד גבהים, אז הם נצמדים זה לזה, כמונו בסרטים מפחידים.

לא, אנחנו לא תמיד כאלו מרושעות. רק לעתים. טוב, לעתים קרובות. אבל מה אנחנו אשמות, "העולם מצחיק אז צוחוקים", לא? ולא רק שהעולם מצחיק, הוא גם גדוש בקורבנות אופנה אומללות, שחסינותן לשטיפת המוח התרבותית חלשה באופן מעורר דאגה, והן ממש נהנות לחרוש את הקניון במשך שעות ארוכות ולרכוש בסכום הקניה החודשית שלנו בסופר איזה מלבוש או שניים, שככל הנראה עוצבו ע"י אוחצ' חביב שמה לעשות, ההבנה שלו במה עושה לאישה להרגיש טוב עם עצמה, קטנה אפילו מההבנה שלי בסצינת הסאונות התל-אביבית.

ומה באמת עושה לאישה להרגיש טוב עם עצמה?
תלוי. יש נשים שכנראה נורא נעים להן להסתובב יום שלם עם חוט דנטלי מעוצב תקוע בתחת ויש כאלו שמעדיפות תחתוני כותנה ב-5 ש"ח מבזאר באלנבי. יש כאלו שיוציאו 400 ש"ח על סנדלים שהאבטיפוס שלהם עוד נמצא במרתפי האינקוויזיציה, ויש כאלו שעוד הולכות בסנדלים נוחים וחמודים, שנקנו בעונה שעברה (שומו שמיים) ביפו, תמורת 60 ש"ח. יש נשים שרוכשות גופיה א-סימטרית שגורמת לכל אישה להיראות יפה כמו ציור של פיקאסו, ואז הן פשוט חייבות להוסיף גם חזיה עם רצועות פלסטיק שקופות, שנראות כמו סלוטייפ ואני מניחה שגם נותנות תחושה זהה (המקפידות יעשו מאמצים כדי להשיג אחת בצבע פיסטוק, שהוא הצבע של חזיות העונה, הידעתן?) ויש נשים שיסתפקו בגופיה שפויה ומחמיאה בסכום דו-ספרתי, מעל מידה 42.

אבל אתן יודעות מה? אני מתה על הנשים האלה. הן מספקות לי ריענון טבעי בימי הקיץ הדביקים. אני יודעת שזה נשמע מרושע, אבל אם אני כבר בשוונג, אז למה לעצור עכשיו?
יום חמישי, אחרי העבודה והקניות בסופר, מאי ואני נוחתות מותשות בתחנת האוטובוס (ונורא מתלהבות כל פעם מחדש מהפלא הזה שהקניות יודעות בעצמן את הדרך הביתה והן מגיעות ככלבלב צייתן בעקבותינו ואפילו מטפסות לבד את כל המדרגות), מתלבטות אם באמת נעשה חם יותר מבשבוע שעבר, או שזה אנחנו שהזדקנו בשבוע. ברגעים כאלה, כשאנחנו רבות מי תיכנס ראשונה למקלחת (מאז שעברנו דירה, חסל סדר מקלחות משותפות, ללמדנו שאיכות חיים היא מושג מעורפל מאין כמותו), אין הרבה דברים שמסוגלים לענג אותנו. או, אבל אז, פוסעת מולנו אחת מהצופות הנלהבות ביותר של אורנה דץ, אחת שהפנימה היטב את כל מפגעי האופנה העדכניים, כולל סטרפלס ורוד-בזוקה-ענבים, ג'ינס בצבע ג'יפה-נטורל, שמתחילים יותר נמוך מהביקיני-ווקס, וסנדלים שאני אף פעם לא מצליחה להחליט אם הם מצחיקים או מפחידים אותי.

מאי: קרני, למה יש לבחורה המסכנה הזו תחבושת ורודה על הציצים? את חושבת שהיא נפצעה? אולי צריך לקחת אותה למיון?
קרן: לא יודעת, היא לא נראית פצועה. היא דווקא נראית דיי מרוצה מעצמה.
מאי: היא רק מעמידה פנים, איך את לא קולטת את זה? מסכנה, היא מורעבת, תראי - המכנסיים נופלים לה ורואים לה את עצמות האגן. לא נעים להגיד, אבל זה עושה לי קצת אסוציאציות מ"יד ושם".
קרן: אולי אין לה בית? תראי כמה שהמכנסיים שלה מלוכלכים. היא בטח צריכה לישון ברחוב. כואב הלב.
מאי: את יודעת מה? אני חושבת שאת צודקת, באמת אין לה בית. היא בטח מקבלת בגדים מויצ"ו. את רואה את משקפי השמש שלה? אני נשבעת לך שאימא שלי תרמה להם אותם באמצע שנות ה-80', כשהם יצאו מהמודה.
קרן: אבל למה נתנו לה בויצ"ו סנדלים כאלו? לא יפה ככה להתעלל בהומלסים.
מאי: לא יודעת, זו באמת תעלומה. אולי תשאלי אותה?
קרן: אה... סליחה?... אפשר לשאול אותך מש...
אוף, מייקי, ההומלסית המסכנה עלתה על מונית.
מאי: לא נורא, מותק, הנה האוטובוס שלנו.

לא יפה, נכון. מאוד לא מנומס, עוד יותר נכון. אבל מעביר ת'זמן בכזה כיף, שכמעט נדמה שיש מזגן בסביבה.

לא ברור לי מי קבע שאישה יפה היא נערה רזה, עם ציצים גדולים, שממוקמים 20 ס"מ מעל המיקום הטבעי שלהם ועטופים בצבע פיסטוק, כמובן.
לא ברור לי מי קבע שאישה יפה צריכה ללבוש בגדים חסרי כל הגיון, בגדים שצריך לקנות בשבילם, כאילו היו צורת חיים מתקדמת במיוחד, מלתחה שלמה של בגדים תחתונים תואמים.
אבל התהייה הגדולה מכולן, היא איך נשים רבות כל-כך, שחלקן, לפי הסטטיסטיקות, אמורות להיות שפויות, מוכנות שייעצבו אותן כך, שיכתיבו להן מה יפה, שיגרמו להן להרגיש רע עם עצמן כשהן (אוי לבושה) לא מתאימות לשבלונה, שילבישו אותן בבגדים לא נוחים, שינעילו אותן בנעליים שלא נועדו להליכה.

"את הכי יפה כשנוח לך" זעקה הפרסומת (של "טבע נאות") הכי חמודה ואמיתית שראיתי בזמן האחרון.
"את הכי יפה כשנוח לך". וואלה! יש משהו נכון יותר?
אישה יפה היא אישה שנוח לה עם עצמה, שלא תמיד, אבל לעיתים קרובות מחייכת לעצמה במראה, שנעים לה לגעת בעצמה, להניח למישהי/ו לגעת בה, שהיא (לפחות בדרך להיות) שלמה עם עצמה.
אישה יפה היא זו שאוהבת את עצמה.

אישה שנוח לה עם עצמה, תלך עם גופיה כשחם לה, אפילו אם אימא שלה אמרה לה תמיד שיש לה זרועות שמנות.
אישה שנוח לה עם עצמה, תחרוג לפעמים מהדגמ"ח-חאקי-טי שרט-אפור ובפעם הבאה שתיכנס ל"פוקס", תנסה חולצה כתומה.
אישה שנוח לה עם עצמה, תתאפר כשיבוא לה, אפילו עם צלליות מטורפות, ואז תלך שבועות בפנים נקיות, ככה, כי היא יפה גם טבעי.

אישה שנוח לה עם עצמה לא תניח לאף טרנד להגדיר עבורה מה יפה. מה עושה לה טוב.
אישה שנוח לה עם עצמה תמיד תהיה יפה.

מאי: נו, גמרת לחנך את העם?
קרן: תכף מותק, אני לקראת סיום.
מאי: כתבת לדייקיות שיש עוד צבעים חוץ מאפור-שחור-לבן?
קרן: אה... רמזתי, לא רציתי לעצבן אף אחת.
מאי: וכתבת להן שגם שמנות יכולות להיות יפות?
קרן: עוד פעם אחת אני אכתוב שאנחנו שמנות ויפות והרזות יעלבו.
מאי: וכתבת שגם לסביות יכולות ללבוש שמלות עם פרפרים כשבא להן?
קרן: די, מותק, תירגעי, אני לא אורנה דץ. בלי מהפכים.