שברים פשוטים - חלק א'

אל הפרק הקודם

פלאפון עם צלצול לא מרגיז, אין דבר כזה. כבר הלכנו על הירח, חכמים שכמונו, קישטנו את האוזון בחור נחמד, גידלנו עגבניות עם מראה וטעם של פלסטיק, אפילו המצאנו פח זבל עם מכסה שנפתח בלחיצה של דוושה אבל מכשיר תקשורת סלולרי שמפיק צלילים שלא גובלים בתדרי השמיעה של ידידנו העטלפים דקי הכנף, או מנגינה שלא נשמעת כמו מוסיקת הלכת שאחד ממלאכיו הפחות מוסיקליים של לוציפר נוהג לזמזם, בשביל זה יש לנו זמן. היי, זה בסדר, שמעתי שיש עוד כמה מיני לוויינים שטרם הספקנו להכניס לרשימת הזנים הנכחדים, ידיהם של המדענים שלנו עמוסות עבודה, הם מטפלים בדברים החשובים, אין להם זמן לבזבז עלי ועל הדרך האיומה בה התעוררתי ביום שישי האחרון בבוקר.

שכטר, כהרגלו, הפגין את השתלטנות המודחקת שלו בהיפרסות כמעט בלתי אפשרית על גבי שטח משוער של שמונים אחוז מהמזרון. המרפק שלו היה תקוע לי בפרצוף, וכף הרגל שלו, תאמינו או לא, הגיעה איכשהו מתחת לישבן שלי. מין תנוחת קמה-סוטרה מסויטת שכזו. בתוך כל הבלגן האורגני הזה, הטלפון שלי התחיל לצלצל. פעם ראשונה, שנייה, שלישית, אני עושה את עצמי ישן ומחכה שמישהו, אולי למשל הבחור הנחמד עם התלתלים, יקום לענות לו במקומי. כשזה לא קורה, אני מתגלגל מהמיטה באפיסת כוחות אל המכונה המצרצרת אי שם במרומי המדף השלישי. את השיחה אני פותח במונולוג השמור למקרים מעין אלו.
"יום שישי. חופש. בוקר. חם לי. מי שלא תהיו, אתם לא מקבלים ממני כרטיס ברכה לראש השנה, גם אם "
הקול של אופירה נשמע כמו חיקוי של הדבר האמיתי, וכשאני שומע אותו, תחושה עמומה של משהו רע שכבר קרה ועומדים לספר לי עליו, מתפשטת בתוכי כמו וודקה נקייה על בטן ריקה. חמימות מדאיגה שכזו.
"אסף, תסתום. תומר בבית חולים."
אני שותק לרגע, מביט אינסטינקטיבית בחבר בר המזל שלי, זה שחולם כרגע, לפחות בהתחשב בכמות העשן הירוק שספגו הריאות שלו לפני שהלך לישון, על פרחי כלנית מדברים בגודל של בית, ואז מביט בסלולרי.
"ביום שישי בבוקר?" זו השאלה שיוצאת לי מהפה, מה לעשות, ככה זה כשבשורות איוב זה הדבר הראשון שאתה שומע עשר שניות אחרי שקמת.
"מה יום שישי, התחלקת על השכל, בית חולים זה לא מוזיאון ישראל, אתה לא בוחר מתי להיות שם "
"טוב, טוב, תירגעי כבר, נו," אני מצליח למלמל. המלאכית המתולתלת נשמעת על סף ההיסטריה, וכמעט שהצטרפתי אליה, אלא שניסיון העבר, זה שכלל התקפי בכי של אופירה מול פקק עיקש במיוחד של צנצנת זיתים, לימד אותי שהיסטריה זה לא מותרות שאופירה שומרת לאירועים מיוחדים. אז נשארתי רגוע, פחות או יותר, בינתיים.
"הוא בסדר?" אני שואל בסוף, ושוב מתחרט על מה שיוצא לי מהפה מיד בסוף המשפט. אופירה מתחילה להשמיע קולות שלא הכרתי, קצת כמו טוחן אשפה שנפלה לתוכו כפית, ואני מרחיק את השפופרת מהאוזן, ונותן למבול הטענות להתפזר באוויר רחוק מהאוזן שלי. לפחות, אני חושב לעצמי בזמן שאני מצחצח שיניים, אם היא עסוקה כל כך בלציין עובדות לא מחמיאות בנוגע לאדישות, הניכור וחוסר התקשורת שלי עם העולם, כנראה שתומר לא עומד למות.

למות לא, אבל גם רגל מרוסקת בשלושה מקומות זה לא כיף גדול. מסתבר שאתמול בלילה הגולם נסע עם החברים שלו מהרדיו לטיול על הרולר בליידס. לנסיעה הוא הצטייד בדיסקמן שניגן אילנית בלופ אינסופי, תרמיל עם אגוזי, וכמה בירות שסייעו, אם לא גרמו, לאי ההבנה המצערת בין הרגל הימנית שלו לקרש גדול ומטונף שניצב באלכסון מעבר לפנייה שתומר לקח.

"וזה כל הסיפור בקיצור." לחשה לי אופירה והביטה בחמדנות בכיסים שלי "יש לך סיגריה?"
"אופירה, זה בית חולים פה. ולמה את לוחשת?"
"לא יודעת, אולי הם ישנים כאן, אתה יודע, אלה שמאושפזים."
"אופירה, אשפוז בבית חולים לא מעניק לך חוש שמיעה של כלב. אני מבטיח לך שמי שישן ימשיך לישון גם אם תדברי בקול נורמלי."
"אני לא מאמינה שזה קורה." אופירה הסתובבה לקיר בעיניים דומעות. אני מחליף מבט עייף עם שכטר, שחזר ממכונת הקפה עם ידיים מלאות. אופירה לוקחת את הקפה שלה וגומעת אותו בהכרת תודה. אני מושיב אותה על ספסל המתכת המכוער, ומחכה עד שהיא תסיים ללגום את הקפה שלה בשלוקים קולניים.
"עכשיו תקשיבי, אשת חיל, תומר שבר את הרגל, וזה כואב, ולא נעים, אבל לא שמעתי על מישהו שרגל שבורה הרגה אותו."
"אתה יודע מה הדבר האחרון שאמרתי לו?" אמרה אופירה בעיניים נוצצות ותפסה לי את היד. "אמרתי לו תומר, החולצה הזו נראית עליך כמו... כמו... אני לא מסוגלת להגיד את זה..." עווית של בכי תקפה אותה, והיא מיהרה להטביע אותה בשאריות הקפה. היא המשיכה, נושמת עמוקות "כמו חרא. אתה מבין מה אמרתי לו? הלכנו לקסטרו מן, יש לו עכשיו את השטות הזו בראש עם דודי בלסר, והוא מדד חולצה שנראתה עליו, איך להגיד, כמו הטפט שיש להורים שלי בחדר שינה, אז אמרתי לו, והוא התעצבן, ולא דיברנו יותר מאז. אני אדם נורא ואיום." אופירה סיימה את המונולוג בהשפלת המבט הידועה שלה. הבטתי בשכטר בתקווה, אבל המניאק הקפיד לשתות את הקפה שלו לאט ולהביט לצד.
"טוב, אופירה, אני הולך לבקר את תומר, ואני מבטיח לגנוב בשבילך קצת אפידורל אם אני עובר דרך מחלקת יולדות. שכטר, כולה שלך."

שכטר מביט בי בבהלה מסוימת, מסתבר שנשים היסטריות זה דווקא לא תחום שהוא מתמחה בו, ואני עושה לו ביי ביי והולך לחפש את המעלית. אחרי מספר שאלות במודיעין, אני מצליח לקבל את המידע שאי אפשר היה לחלץ מאופירה באיזו מחלקה ובאיזו קומה מאושפז תומר, הפאוור ריינג'ר הורוד שנפצע במהלך מילוי תפקידו.

בבתי חולים יש מעליות גדולות לאללה, אני חושב לעצמי בזמן שאני מחכה לדלתות שיפתחו. דלתות רחבות. וזה הגיוני, אני מפתח את המחשבה המשעממת שרצה אצלי בראש בלית ברירה, כי צריך להעביר דרך המעליות האלו כל מיני אינפוזיות ומיטות וכיסאות גלגלים. מזל שהדלתות רחבות, ואיזה יופי שהמעלית מהירה כל כך, ובכלל, אולי יש עוד קרואסון בקפיטריה, עוד לא אכלתי כלום הבוקר. אלה המחשבות שיש לי בראש בזמן שהדלתות נפתחות, ואני מוצא את עצמי נכנס למעלית יחד עם עוד בחורה, שמתגלגלת לימיני בכיסא גלגלים. רק כשאני לוחץ על הכפתור בתוך המעלית, אני מזהה אותה. ענת לא נראית מופתעת בכלל, ולמרבה האימה, היא אפילו מדברת.
"אסף! מה שלומך? לאיפה נעלמת?"