זה היה ביתי - חלק ב'

אל הפרק הקודם

בחוץ שכטר הסביר לי שככה לא מתנהגים. אני הסברתי לו שככה אני מתנהג כשנדמה לי שהחבר שלי עומד לחתום על חוזה שכירות מהגיהנום. שכטר הסביר לי שאני מגזים, אני הסברתי לשכטר שהוא מתחרפן, התווכחנו קצת, ועד שהגענו למטה הספקנו להחליף נושא ולהסכים על כך שהישבן של שכטר נראה מצוין כשאני מביט בו מאחורה יורד במדרגות, ושהתספורת הקצרה מתאימה לי, וככה כולם נהיו מרוצים פתאום.

"אני חייב למצוא דירה. ברגע שאתה מרגיש שהבית שלך הוא כבר לא הבית שלך, שום דבר לא נראה כמו פעם." היגג שכטר בזמן שהוא גורר אותי לדירה הבאה.
"שכטר, זה אף פעם לא היה הבית שלך. זו דירה שכורה, סביר להניח שעוד חצי שנה יבנו שם חניון, או בנק, או מרכז לחקר עב"מים."
"בכל זאת גרתי שם."
"אז מה?"
"אז ככה."
"דירה שכורה היא בסך הכל מקום לקבל את התרופות שלך בסוף היום, להסתובב ערום ולעשות תנועות מוזרות מול המראה."
"לא, אסף, זה מוסד סגור. דירה, לעומת זאת "
"חרא בלבן."
"למה אתה כועס?"
"אני לא כועס." אני צועק על שכטר.
"אז למה אתה צועק?"
"אני לא צועק. רואה? הנה? ששש..." אני אומר בלחש, ושכטר עוצר, תופס אותי ביד, ומכריח אותי להסתובב אליו.
"ומה בדיוק אוכל אותך?"

אני משתדל להביט לצד, למצוא אובייקט מעניין להתמקד בו, כמו שאני נוהג לעשות בזמנים בהם האדם מולי מתכוון לומר דברי טעם. באותו הרגע אני מחליט שאם שכטר תופס לי את הסנטר ומסובב אליו את הפנים שלי, הוא הולך לקבל אגרוף. למרבה המזל, הוא מסתפק בליטוף של העורף שלי, והיצרים האלימים שלי נותרים, לפי שעה, בגדר שמועה לא מבוססת.
"אני פשוט לא מבין מה כל כך חשוב ב... אוף..."
"בבית?"
"כן, בבית."
"אתה באמת לא מבין?"
"תראה, זה נכון שיש את הבית של ההורים, והכל טוב ויפה. מקובל עלי. ואני מסכים אתך שזה נחמד שיש ארוחות סדירות ומצעים מגוהצים ומנוי לכבלים, אבל זה בסך הכל די מתפוגג יחד עם שאר הזיכרונות שלך כשאתה מגיע לגיל, בוא נאמר, עשרים וארבע."
"אני לא יודע." שכטר מתיישב על אבן בגן הציבורי אליו הגענו, מדליק לעצמו סיגריה ומציע לי. "אני תמיד חשבתי שזה די נחמד שיש לך מקום שאתה יכול להפליץ בו, ולשמוע את המוסיקה שלך, וכל זה."
"זה בדיוק העניין. תראה, אצלנו ההומואים זה אחרת. נכון שכולם רוצים להקים בית ולעבור לגור ביחד, זה נחמד לאללה  לומר, היי, אני צריך לצאת מוקדם מהעבודה, אני והחבר שלי לקחנו בוידאו את צלילי המוסיקה ואנחנו מתכוונים לעשות סקס על הגג אחרי הסרט, או, לא תאמינו, אני והפושפוש שלי מצאנו חתול כזה חמוד ליד הפחים, אנחנו הולכים לגדל אותו ולהוציא עליו את כל החסכים האבהיים שלנו."
"כשאתה אומר את זה ככה, זה נשמע כמו דבר רע."
"לא רע, פשוט... קצת תלוש מהמציאות. תראה, הומואים, זה שני גברים, נכון?"
"אם יש להם מזל."
"אוקיי, אז מה שאני אומר, זה שגבר, במהותו, הוא זאב. זאבים נעים בלהקות, נודדים, ככה הם נולדו וככה הם ימותו. אף פעם לא שמעתי על 'עמק הזאבים בסן פרנסיסקו', או 'קהילת הזאבים של ורשה'. אין מצב ששני גברים יגורו אחד עם השני לאורך זמן בלי להרגיש שחסר להם משהו. ככה אנחנו. בלתי מאולפים. פעם בחודש, ירח מלא, ואז -"
"זאבים? ורשה? חמוד, אני חושב שלקחת את הסיגריה הלא נכונה," שכטר לוקח שאיפה מהסיגריה שלי "לא, זה לא הג'וינט שהכנתי לנו לערב. אז איך זה שאתה אומר כל כך הרבה שטויות בכל כך מעט זמן?"
"שטויות, שכטר? או אמת כואבת?" אני אומר בקול עמוק ועושה את הפרצוף של ההוא משידור חוקר. היי, אולי יש משהו בסיגריה הזו אחרי הכל.
שכטר קם מהאבן ומושיט לי יד. "בוא. הזאב שלך חייב למצוא מאורה לפחות עד החורף."

כן, אני יודע שקשקשתי שם שטויות על האבן. אבל זה בסדר, כי אם לא הייתי מקשקש שטויות, הייתם יכולים לחשוב שמישהו אחר כותב את הטור במקומי, ושכטר היה עלול לחשוד שחייזרים השתלטו עלי והשתילו בי אישיות נורמטיבית-סוציאלית-רציונלית. ולא היינו רוצים שזה יקרה, נכון?

הדבר היפה אצל שכטר, זה שהוא מאפשר לי לסגת בכבוד. במקום לשחק אותה גבר ולהביא לי יציאות של פרויד, הוא פשוט קם מהאבן, נתן לי נשיקה על המצח, והמשיך איתי במסע הכומתה הלא מתוכנן שלנו. אדם אחר, אולי היה טורח לאזכר את מאורעות תשס"א, אז, ברחובות, כשגרתי עם האגואיסט השתלטן ההוא (מריר? אני?), והייתי עסוק בבזבוז המשכורת הגדולה מדי שעמי הביא הביתה, והסתפקות בזמן המועט מדי שהוא השאיר לי להיות אני. מישהו אחר, היה יכול להעלות השערה שאני מזיין את השכל בגלל שהחלטתי לא לגור יותר עם אף אחד, ויותר מזה, לא להיות באמת של אף אחד. אחרי הכל, מי יכול להאשים אותי? עברתי פרידה לא קלה, הבחור האחרון שהייתי מאוהב בו מתגלגל עם החברה שלו לחופה, והחבר הנוכחי שלי מדבר על דירה חדשה כמו שרות סירקיס היתה עשויה לדבר על חשיבותם של מאזני המטבח בעידן המודרני. כן, אני חושב שיש לי סיבה או שתיים להיות מעורער. בעצם, אף פעם לא חיפשתי בשביל זה סיבה, ואני מבוגר מדי בשביל לפתח הרגלים רעים חדשים.

ואולי לא.
לגור ביחד? המממ...
רעיון כל כך מטורף שהוא עוד עשוי להצליח.

"תגיד, חשבת פעם ל-" אני מתחיל להגיד, אבל שכטר עוצר מול בנין ברחוב צייטלין ועושה פרצוף של 'נא-לא-להפריע.' אני נאנח בהכנעה, ושוב הסיפור חוזר על עצמו. אנחנו עולים לדירה, את פנינו מקבל עלם חמודות, בעל שיער ג'ינג'י ולב זהב. הקוביה היקרה המיועדת להשכרה נראית בהתחלה כמו מציאה לא רעה בכלל, עד שמתברר שמכת ג'וקים קשה פוקדת את המתחם. אני, שאת רוב חוקי הטבע שאני מכיר הפנמתי מצפייה ממושכת בסרטי אימה  שלא עלו יותר מדי כסף, מעלה השערה שהבניין נבנה על בית קברות לג'וקים, וממהר לגרור את שכטר לכיוון שהדלת. הבחור הגי'נג'י מביט בדאגה על אחת מהמפלצות החומות שעל הרצפה, מתכופף, נוגע בתופת החומה, ואומר בהקלה "מסכן, אני חושב שהוא נלכד בכדור אבק. טוב שעזרתי לו להתהפך."
"דונט קול אס, ווי קול יו," אני מבטיח באנגלית רצוצה ובועט את שכטר פעור העיניים מהדירה לפני שאני אמצא את עצמי גר בתוך אוהל ניילון בקן השרצים הזה.

הערב מתחיל לרדת, והייאוש של שכטר מתחיל לתת את אותותיו גם בי. באמת, לא קל למצוא דירה לבודד בתל אביב, ואני מנסה לשכנע את הבחור לגור עם שותפים. הוא מסרב בתוקף, בטענה שהיה רשום בהורוסקופ שהשבוע הפרטיות תהפוך לעניין מרכזי בחייו, אני מבטיח לו שאם לא נמצא דירה בקרוב, חוסר סקס יהפוך לעניין המרכזי בחייו, ולא לשבוע הקרוב, אלא לפרק זמן מספיק ארוך בשביל שהביצים שלו יהיו כחולות.

שכטר מתקשר לעוד דירה. הבחורה בטלפון נשמעת נורמלית, הדירה במצב טוב, נקייה, אפילו יש מזגן. בכל זאת, היא טורחת לציין שחדר השינה הוא ייחודי, ולא כל אחד יאהב אותו. כשאנחנו מגיעים, מסתבר שהטיפשה צבעה אותו בורוד זוהר וציירה עם שבלונות צפרדעים על הקיר.
"אפשר להתרגל לזה, זה לא ממש ורוד, זה יותר לכיוון כחלחל כזה."
"איזה כחלחל? על מה אתה מדברת, זה אפילו לא אותה משפחת צבעים," אני ממהר למחות, ולמנוע משכטר לעשות אפילו תנועות של חתימה על חוזה. כשאנחנו יוצאים החוצה, שכטר טוען שאפילו ורוד זוהר אפשר לצבוע. אני מציין את העובדה שבכסף שנוציא על צבע לבן בשביל לכסות את המחדל הזה אפשר לקחת משכנתא קטנה. והצפרדעים, אלוהים, הצפרדעים.

בסוף זה נמאס לשנינו. אחרי שבע דירות, אנחנו חוזרים לדירה של שכטר, הבית הזמני שלנו.
"טוב, בסדר. אני נכנע." אני אומר בכניסה לחדר המדרגות.
"מה?"
"נעבור לגור ביחד. אני לא יודע למה, אבל "
המשפט שלי לא מגיע לסיומו, כי חיבוק גדול ומוחץ מדביק אותי לקיר. קיבינימט, מחויבות באמת מעמידה לחלק מהגברים את הזין.

"חשבתי שגברים הם זאבים וכל זה. החלטת לעבור לתיאוריה אחרת?" שואל אחר כך שכטר, בזמן שאנחנו שוכבים על מזרון במרפסת ועושים עם הג'וינט את מה שהטבע התכוון שנעשה אחרי זיון.
אני חושב לרגע איך לצאת מזה יפה, זה לוקח קצת זמן, בייחוד כי במהלך הניסיון אני מביע חשש שהבניין ממול הולך ליפול עלינו.
"כל העניין עם הזאבים זה נכון לגמרי," אני אומר "פשוט, אני זאב מתורבת."
שכטר חושב לרגע. "אז זה הופך אותך ל... בוא נחשוב... לכלב, לא? זאב מתורבת זה כלב."
אני מביט בו ומחייך. "אם זה הופך אותי לכלב, אני לא רוצה לחשוב למה זה הופך אותך, אחרי מה שעשינו לפני עשר דקות, סוטה."
"אם אני סוטה, אז אתה חבר של סוטה."
"מי חבר שלך?"
"האו."
"תסתום כבר."