גומרים והולכים

ביום שישי היה לי יומולדת.
28 למי שמתעקש.
באחד מרגעי השלווה שבין חגיגה אחת לשניה, אמרתי למאי שאם היומולדת ה-27 שלי היה המאושר בחיי, כי היה הראשון שחגגתי אתה, אני מגדירה את היומולדת הנוכחי כשליו ביותר. לדעת שהיא איתי, ואנחנו חוגגות ביחד כל יומולדת מעתה ועד בכלל - זה מעלה על פניי חיוך מסוג אחר לגמרי, לא כזה שמתפוצץ מאושר חדש, שזה עתה נתגלה, אלא כזה רגוע, בטוח, אופטימי, חיוך כזה שנשענים אתו אחורה בסיפוק, לא כזה שאי אפשר להפסיק לרעוד בגללו.
אהמ... שלווה. הנה עוד דבר חדש שמאי הכניסה לחיי, וכמה מרענן לגלות שזה לא הנמיך אפילו בקצת את האש שבפנים.

מתישהו בשלהי אפריל היא כבר הודיעה לי שהיא יודעת מה היא הולכת לעשות לי ביומולדת. פסיכית, נכון? (אבל פסיכית מאורגנת לשם שינוי). מתחילת יולי היא התחילה לזרוק לי רמזים. לא כדי שאני באמת אגלה, אלא יותר כדי להטריף אותי. וזה עבד.

ביום שישי בבוקר יצאתי מהבית, לפי בקשתה.
זה משונה לצאת מהבית, תוך ידיעה שמארגנים לך שם הפתעה.
זה גרם לי לרטוט מציפייה במשך שעות, בזמן שהקול הפולני הקטן מירכתי הראש שלי לוחש לי "אל תצפי ליותר מדיי, שלא תתאכזבי" (איזה נודניק!).

אחרי 3 שעות בערך הגיע הטלפון המיוחל "קרני, תחזרי הביתה".
בדרך היא עוד הנחתה אותי לא לעלות ישר הביתה, ולהרים מבט אל דגל הגאווה הענקי שתלוי לנו מהחלון.
טוב... שיהיה...
הגעתי.
נעמדתי על המדרכה שמול הבית, מרימה עיניים מסונוורות להחריד אל הקומה השניה-וחצי ואז ראיתי את זה.
בצמוד לדגל הצבעוני, על גבי סדין לבן, באותיות ענק, כשביניהן שזורים דגלוני גאווה ופרחים חינניים, הופיעו המילים: "קרן שלי - התנשאי לי?".
החלון נפתח, הפנים היפיפיות של מאי זהרו אליי בחיוך חלומי ולפתע הרחוב כולו שמע את אל גרין חוזר על משאלתו המפורסמת "Lets stay together".

רצתי במעלה המדרגות.
היפיפייה מהחלון פתחה לי את הדלת והובילה אותי אל הסלון, רק כדי לגלות שמה שראיתי מלמטה היה רק הפרומו.
(אין סיכוי שאצליח להעביר במילים את המראה המרהיב הזה, אבל אם אין ברירה...)
כל תקרת הסלון הייתה מלאה בלונים בשלל צבעים, כשביניהם משתלשלים מסרטים מבהיקים 10 לוחות צבעוניים, כשעל כל אחד מהם, כתובות משני צדדיו "סיבות" שנועדו לשכנע אותי להסכים להצעה המפתה.

(אני עוברת עכשיו בין הלוחות השונים, שעדיין תלויים באוויר, מחכים שטופי תצוד אותם, מנסה לבחור אחד שאני יכולה לצטט. אתן יודעות שאין לי בעיה לכתוב כאן דברים אינטימיים, אבל הפעם זה קשה - כל מה שאבחר לפרסם יוציא אותי יהירה, שחצנית, כי מה לעשות, אלו מילות האהבה של מאי אליי. אבל בכל זאת, אני חייבת לתת לכן הצצה קטנה, ובקשיים רבים אני בוחרת אחד שעדיין, גם כשאני קוראת אותו בפעם השלישית, גורם לעיניי לדמוע.)

אני מתבוננת בך קונה פרות ומתאהבת בך מחדש.
פעם רביעית היום.
התנועות שלך כשאת בוחרת אחד אחד, במטרה ברורה לפנק אותי עוד ועוד.

האישה הזו, היא האישה שלי... זאת היא שאיתי! אני חוזרת על כך בראשי שוב ושוב.
אני מרגישה שהעניקו לי את העולם.

איך שאת ממלאת את השקית ועוד אחת... והנה תכף תמלאי את בטני באוכל ואהבה.
את השורשים שלי, את מקסימה אותי בדברים הבסיסיים ביותר.

ואת סוחבת את השקיות הביתה, ואחר כך אולי גם תתנדבי לשטוף את הכלים, והדברים האלה, הם הדברים שכובשים אותי. את תלכי עוד קצת בשבילי, את תעשי ותעשי, את תמשכי חזק, את אוהבת אותי.

לפעמים אצטרך להתנצל בפני מוכרת, או שתיים, או שמונה... וזה לא משנה לי, הבערה שלך היא תכונה שאני כל כך אוהבת אצלך.
השרפה שלך משגעת.

את מצליחה לרגש אותי בחיוך, בצחקוק, במילה נכונה, בהבטחת הפתעה מסתורית, בדבר חדש כל יום.

תני לי לרגש אותך תמיד, תני לי למלא אותך בחום, תני לי לגרום לך להרגיש לפעמים כילדה קטנה ולפעמים כאמא.
תני לי לאהוב אותך תמיד.

הינשאי לי

ותחשבו שהיו 10 כאלה, כל אחד בסגנון שונה, בנושא שונה, וכולם נתנו לי תחושה של "מילות אהבה שירדו מהשמיים".

כשסיימתי לקרוא את כולם, דומעת מהתרגשות, מוכת הלם ופעורת פה, מצאתי את מאי כורעת ברך, כשבידה אותה קופסת קטיפה, אותה טבעת עדינה ובפיה השאלה "נו? אז את מסכימה לי?".

אף פעם לא דמיינתי את עצמי שומעת את השאלה הזו.
למרות שמאי בעצם החזירה לי על הצעת הנישואין שלי אליה (שהתרחשה לפני כמעט שנה) היה בזה ריגוש מסוג שונה לגמרי.
כאילו לגלות בפעם הראשונה שמישהי אוהבת אותי עד כדי כך שהיא מוכנה לחיות לצדי את כל חייה. מה מוכנה, היא כורעת ברך ומבקשת שאני אסכים לתת לה לאהוב אותי כל החיים.
והמישהי הזו, היא לא סתם אחת, היא האישה הכי מדהימה בעולם.
האישה שהעניקה לי את היומולדת המפתיע והמרגש הזה, האישה שלחיות אתה בשלווה את כל החיים זה ההרפתקה הכי מסעירה שאני יכולה לאחל לעצמי.

הסכמתי לה.


                                                           ***

ועכשיו אני משנה את הטון לרציני יותר, כי יש לי משהו פחות משמח לכתוב:
"לסבית-ליפסטיק" הולכת לנוח.
אני מצטערת, אבל אני פשוט עייפה.
אין לכן מושג כמה נהניתי לכתוב את 22 הטורים של "לסבית-ליפסטיק", אבל כמו אחרי סקס מדהים, לפעמים פשוט חייבים לנוח.
אני לא יודעת מתי, ובאיזה אופן, אבל "לסבית-ליפסטיק" עוד תחזור איכשהו, לפחות להופעות אורח.

אבל אני, קרן, לא הולכת לשום מקום.
אני עדיין נשארת בסביבה, בתור כתבת מן המניין (חייבים לשמור על רמת האופטימיות שהתרגלתן אליה כאן) ובתור עורכת שער הזוגיות וההורות (ותסלחו לי אם אני מנצלת את המומנטום לבקש שתשלחו לי כתבות, ראיונות ורעיונות בתחומים האלו, שעד עכשיו קצת קופחו).

ובתקווה שלא להיתפס כדרמה-קווין (או שזה מאוחר מדיי), אני רוצה להודות לכולכן.
לקוראות הנאמנות שלי, וגם לאלו שסתם קפצו לביקור, לאלו שהגיבו כאן ולאלו ששלחו לי מכתבים נרגשים, לאלו שדיברתי אל לבן וגם לאלו שעצבנתי לפעמים.
לקוראים המבינים שלי שכאילו לא התייחסתי אליהם, כשהתעקשתי לכתוב (ואני מתכוונת להמשיך בכך) לנקבה-רבות (כי לא בא לי לבחור בברירת המחדל שהעברית מכתיבה לנו). הפתעתם אותי כשבמקרים רבים הבנתם אותי אפילו יותר מהנשים. אין לכם מושג כמה זה ריגש אותי.

נהניתי לכתוב אליכן, התרגשתי כל כך לגלות שאני נוגעת בכן, התלהבתי מהתגובות שלכן.
אני אתגעגע אליכן,
קרן.