"אני בחור די סקסי, באמת. יש לי הרבה מה להציע לגבר."
"אף אחד לא אמר שלא."
"תראי, לא הייתי לוקח את עצמי לקטלוג של ליווייס, לא מאלה שמופצים בארצות המערב, בכל אופן."
"אתה מאוד יפה." מביטה בשעון שלה בייאוש קטן. "תגיד, זה ייקח עוד הרבה זמן, השיחת עידוד הזו? יש לי תור למספרה."
"את חושבת שאני נראה נמוך מדי? זה העניין? תגידי לי את האמת, אני יכול לעמוד בזה."
אופירה מתפתלת קצת. "זה תלוי, אם מביטים בך כשעומדים, או בגובה המותניים שלך "
"די, די, לכי לספר שלך, אני רואה שאסור לסמוך על חברים. את תלכי לנדנד למישל הזה שלך שיערבב לך צבע שעוד לא המציאו, רצוי משהו שמכיל פוספטים, ואני אשאר פה לבד, בחושך, ואולי אנשים זרים ישמעו את הבכי שלי מלמטה ויעלו לבדוק אם אני בסדר. לא, לא, אל תטרחי "
"אוי, אספי, אני לא יכולה לעשות את זה, להשאיר אותך פה בחושך."
"לא?" אני שואל בתחינה, נר של תקווה כלפי אחי בני האנוש נדלק לרגע בלבי.
"לא, כי אין מי שינעל אחריך, ואני הולכת אחרי המספרה לישון אצל אורי. מספרה, תור, רבע שעה, מישל מחכה, זוז!" עוברת אופירה לטון הפיקודי שלה ואני נבעט החוצה וצורח אחריה ברחוב שיש לה לב מבזלת, ומי זה לעזאזל אורי.
באמת, אפשר היה לחשוב שעם עבודה, חבר, דירה והפרסומת החדשה לפריגת, העולם יהיה מקום טוב יותר בשבילי. והוא כן. רק שאין מה לעשות, אני אף פעם לא מרוצה. שכטר עסוק באריזה מתמדת של החיים שלו אל תוך קופסאות קרטון קטנות ומרגיזות, ובחיי, מי היה מאמין שכזה בלגניסט אורז את הדברים שלו בכזו קפידה, רק בשביל להעביר אותם לדירה אחרת ולבלגן אותם שם מחדש. אני הצעתי לו לקחת שניים שלושה שקים גדולים של הדואר ולשפוך את כל האלמנטים החיוניים שלו לשם, שכטר אמר לי ללכת לראות טלוויזיה. אחרי חמש דקות של בהייה מול 'פקולה' בפוקסקידס (זה פינגווין עם ראש מרובע וגישה חיובית מדי לחיים, למקרה שפספסתם), הצעתי לשכטר לצבוע את שקי הדואר בשחור ולשחק בחולה ופתולוג. שכטר הציע שאני לא אצפה בטלוויזיה יותר היום ואעזור לו למיין את המסמכים שלו. אחרי שספרתי בערך שש עשרה התרעות מבנק הפועלים על חריגה מקו האשראי ותייקתי אותן בכבוד רב בשקית הזבל, הודעתי לו שנמאס לי.
"אתה חושב שאני סקסי?"
שכטר אפילו לא הביט בי. הוא החזיק ביד מכתב ישן שלו והתפקע מצחוק.
"שכטר, אל תיתן לי לחכות."
"מה? כן, אסי, אתה סקסי לאללה. הכי סקסי, סקסי כמו דרקולה ומייק טייסון ביחד, ואם לא הייתי צריך לבחור מה מהזבל הרגשי הכתוב שיש לי לזרוק ומה להשאיר, הייתי לוקח אותך לגג ואונס אותך."
"באמת?" אני מתקרב לשכטר שלא מבין שהוא עשה את טעות חייו "מה הכי סקסי אצלי? הפטמות שלי?" אני מעלה הצעה ומרים את החולצה. "אולי השרירים שלי בידיים, אולי זה מה שעושה לך את זה?" אני מציע שוב ומקפל את השרוול הימני שלי, מציג את הסחורה "ואולי בעצם "
"זה ללא ספק הטבע שלך לשאול את השאלות הכי מוזרות בזמן הכי פחות נוח, שעוזר לי להרגיש טוב עם עצמי כשאני איתך." נאנח שכטר ומשליך את המכתב המשעשע שהחזיק לערמה גדולה. "אולי תחכה עוד שעה שעתיים?"
"אתם כולכם אותו דבר." אני מסנן מבעד לשיניים וקם. שכטר נעמד גם.
"נו מה? עוד פעם עצבים?"
"לא, שום עצבים. אני פשוט לא מבין למה גם אתה וגם אופירה לא יכולים לענות לי ברצינות לשאלה אחת פשוטה."
שכטר מקמט את המצח. "אולי בגלל שהיא לא כל כך פשוטה." הוא ניגש לדלת החדר שלו וסוגר אותה. אחרי זה הוא ניגש אלי ומביט בי בעיון.
"מה? מה?"
"חכה רגע, אסף, אני מתרכז." שכטר מסמן לי לשתוק וממשיך לבחון אותי.
"טוב, תוריד." הוא אומר בסוף.
"להוריד?"
"את הבגדים. אם אתה רוצה שאני אענה לך ברצינות, אז אני צריך לראות את כל התמונה. תתחיל עם החולצה."
"לא שיחקנו כבר את המשחק הזה?" אני מחייך ומוריד את החולצה. שכטר מתקרב אלי, מעביר לי יד על הבטן, מלטף את הגב שלי, והכל בתנועות מדודות ואיטיות, כאילו שאת השטויות שלי יש לקחת ברצינות.
"אוקיי.. אוקיי... עכשיו את המכנסיים."
"אתה סתם חרמן, אני יודע, אתה בכלל לא "
"אסף!" אומר שכטר בתקיפות, ואני מוריד את המכנסיים, שיהיה.
"אני מבין... בדיוק כמו שחשבתי..."
"מה? יש לי יותר מדי שערות על הרגליים? הברכיים שלי מצחיקות?"
"לא, לא, עכשיו את התחתונים. אל תפריע לי להתרכז."
אני מוריד את התחתונים, ונשאר עומד מול שכטר. ערום, יש לציין. הוא מצידו ממשיך לבחון אותי, להעביר מדי פעם אצבע ומהמהם לעצמו בחשיבות.
"נו, גמרת?" אני אומר בסוף, כשנגמרת לי הסבלנות ומתחיל לעמוד לי הזין "אני מקווה שיהיה לך משהו חשוב ל "
"כאן, בדיוק כאן." אומר פתאום שכטר ומניח את האצבע שלו על הצד השמאלי של הבטן התחתונה שלי.
"מה כאן?"
"כאן אתה צריך לעשות אותו."
"את מה?!"
"את הקעקוע. זה כל מה שחסר לך. הגוף שלך מושלם, אתה פשוט צריך משהו בשביל הקטע, אתה יודע, השפיץ של הגבינה."
"מה?!"
"וזו האבחנה הסופית שלי." אומר שכטר בחשיבות ומרים מהרצפה את הבגדים שלי, מניח לי אותם ביד. "אתה יכול להתלבש. תשלם למזכירה בחוץ."
קצת אחר כך, אחרי שאני מתקשר לאופירה ומספר לה שהחבר שלי פסיכי, ומה פתאום קעקוע, ובסך הכל רציתי קצת חיזוקים חיוביים ואולי גם מציצה בתור בונוס, אני גולש לספה ליד שכטר, מביט בו בהכנעה.
"זה היה מין לקח כזה, נכון? תודה לאל שלא הבאת אותה באיזה משל בודהיסטי."
שכטר מסתכל עליי, מחייך.
"לקח לך זמן."
"כל העניין עם הבדיקה, והקעקוע, והפרצוף הרציני שלך. רצית להבהיר איזו נקודה, את זה כבר הבנתי לבד, רק שלא הבנתי למה לעזאזל התכוונת."
שכטר מחבק אותי. "אתה נורא יפה, אסי, זה הכל, זו הנקודה."
"אז למה לא אמרת לי?"
"כי לא הקשבת."
"אתה יודע," אני אומר "זה קצת מפחיד, איך שאתה משתמש בטריקים המלוכלכים שלי נגדי. זה מסוכן, שני פסיכופתים שגרים ביחד."
"כן, אבל זה חלק מהקסם שלך." אומר שכטר ומחבק אותי יותר חזק. מתנשקים, הזיפים שלו שורטים לי קצת את העור. קיבנימט, אני ממש אוהב אותו.
אופירה מגיעה אלינו אחר כך. יש לך משהו בשיער, אני מעיר לה.
"זו התספורת החדשה שלי, אדיוט." אומרת אופירה, כמעט בוכה. מסתבר שאורי ביטל את הדייט שלהם, ולמישל הספר היה חלום רע שעבר מהמספריים שלו לשיער של אופירה.
"באמת, אופירה, את לא יודעת שאת יפה בכל מקרה? את צריכה אותי בשביל להגיד לך את זה? למרות ש..." אני מסתכל עליה בעיון, זיק ערמומי בעיניים.
"מה? מה?!"
"כלום."
"נו, תגיד!!"
"חשבת לעשות קעקוע? זה יכול לשנות לך את החיים, שלא לדבר על נקודת המבט."
נא להמתין...