אל הפרק הקודם
בזמן שהמעלית פילסה את דרכה, באיטיות רבה יש לציין, הפה והמוח שלי תיפקדו במישורים נפרדים לחלוטין, כמו שבדרך כלל קורה לי במצבי לחץ. הפה שלי קשקש הרבה שטויות, והמוח שלי טווה רשת סבוכה של קונספירציות ממינים שונים היקום כולו נגדי, האם ענת יודעת קראטה של נכים (והאם יש ענף ספורט כזה?), ולמה, לכל השדים והרוחות, למה לא יכולתי להשאיר את הסלולרי סגור היום בבוקר. כן, ממש ככה, סגור, כבוי ומושבת, מה שהיה חוסך ממני את החוויה הסוריאליסטית שעוברת עלי ברגעים אלה, ובמקומה הייתי מתחבט בצרות בקנה מידה קטן יותר, כמו להתווכח עם שכטר מי הכין אתמול קפה בבוקר ומי יכין היום, אתם יודעים, צרות של בוקר יום שישי. צרות טובות.
בינתיים, בעולם האמיתי, ענת-סעי-לאט, אישתו לעתיד של אלון-הסטרייט-בארון, חייכה אליי בחביבות והתעניינה בשלומי, בשלום חבריי, הביעה צער על המפגש הלא ידידותי של תומר עם הקרש, ובכלל, שיחת חולין שכזו. המעלית, אחרי פרק זמן שנראה לפחות כמו נצח, השמיעה צליל מרגיע, ודלתות המתכת שלה החליקו לצדדים, אל הקומה, אל החופש. תודה לאל.
"הוא מאושפז בתשע גימל? אתה הולך אליו עכשיו?" שאלה ענת, ומשהו בנימת הקול שלה רמז שאולי גם היא, הפלא ופלא, מתכוונת להתגלגל לתשע גימל, ואני לא התכוונתי לתת לזה לקרות.
"אני חושב ללכת קודם לקפיטריה, כדאי שאני אוכל משהו לפני, את יודעת, לא הייתי רוצה להתעלף שם, זה יעשה רושם ממש מחורבן על ההורים שלו."
"אחלה, אני גם צריכה איזה קפה." צייצה ענת בשמחה ולקחה את המסלול הימני. הלכתי אחריה בחוסר אונים, ובדרך הספקתי להישיר מבט אל אלוהים ששכן, למיטב ידיעתי באותם רגעים, בתוך מנורת פלורוסנט ארוכה, ולשאול בלב, בשקט, בלי קול, "למה?"
בתגובה, המנורה הבהבה לכמה שניות, אבל זה קורה הרבה בפלורוסנטים.
כל הדרך לקפיטריה הקפדתי להישאר מאחורי ענת. קודם כל, היא ידעה את הדרך, מסתבר, קצת יותר טוב ממני. אני מניח שבתור מישהי שהמילה 'שיתוק ילדים' מזמן כבר לא מילה גסה עבורה, היא הספיקה להכיר את רוב הקפיטריות ברוב בתי החולים בארץ, ואני מניח שגם אזורים פחות סימפטיים בהם.
נשארתי מאחורי ענת גם בגלל שהיה לי קשה להביט בה. לא המראה הפיזי, ענת בחורה חמודה מאוד, יש בה משהו חינני שגורם לכל עניין כיסא הגלגלים להיראות קצת כמו משחק, למרות שאני בטוח שעבורה הוא לא. אבל זיכרונות מסוימים, רגעים מיוזעים על הקיר מאחורי החנות של אלון, השטיח בסלון שלו, חול ים בין האצבעות קצת לפני שהתנשקנו, אלה לא דברים שגרמו לי להרגיש בנוח עכשיו. בזמן שהייתי, או לפחות חשבתי שהייתי, עם אלון, היה נוח לחשוב על ענת בתור אלמנט זר, מין עונש כפוי שהיה על אלון ועלי לסחוב איתנו בדרך למיטה. מסתבר שהאלמנט הזר היה אני. ומסתבר שאם יש לקח בכל הסיפור הזה, אני זה שצריך ללמוד אותו, כי אלון וענת הולכים להתחתן, ואני עדיין חושב לפעמים על אלון כשאני במיטה עם שכטר, קצת לפני שאני גומר.
אז מה?
"אלון מאוד מקווה שתגיע לחתונה. זה מצחיק, כי הוא עסוק עכשיו בכל כך הרבה דברים, אבל כל פעם כשאנחנו עוברים על רשימת האורחים, הוא מזכיר אותך."
"ואללה." זו התגובה הסבירה ביותר שאני מצליח להעלות על שפתיי המחויכות, בזמן שהטורבינות אצלי בראש מאדימות ממאמץ. אני יודע שאת יודעת, אני רוצה לומר לה, אני יודע שאלון סיפר לך, אני לא יודע כמה ומה בדיוק, אבל למה שלא נפסיק עם הבולשיט הזה, ותגיעי למה שאת באמת רוצה להגיד לי, כי אני מרגיש מספיק חרא כשאני חושב עליו, אני לא מתכוון להוסיף גם אותך לרשימת האשמה שלי.
אנחנו מגיעים לקפיטריה, ואני קונה לשנינו קפה מימי ולעצמי עוגת שמרים שיצאה מהתנור, אבל לא הבוקר. אוכל של מבקרים בבית חולים. לא גרוע כמו האוכל שמקבלים האנשים שמאושפזים כאן, אבל בהחלט לא משהו שהיית משלם עליו כסף בבית קפה. אני מתיישב על כיסא פלסטיק לא נוח, מענת נחסכת הטרחה הזו.
"אז מה את עושה כאן?" אני שואל, צולל ישר למים העמוקים. החלק הילדותי שבי מציע לשתוק, ואז, אם יהיה לי מזל, גם ענת תשתוק בתגובה, ושנינו נצא מהסיטואציה המביכה הזו בלי פגע, פחות או יותר. החלק השני, זה שמתעקש להיות בוגר, יודע שהדברים לא עובדים ככה.
"בדיקות." אומרת ענת ושותה מהקפה שלה. "יש לי כאן הרבה חברים, כמו שאתה בטח מתאר לעצמך. אני גם מנהלת קבוצת תמיכה, אבל בטח אלון סיפר לך."
"כן, אני זוכר משהו כזה." אני אומר בהיסוס, למרות שאין לי מושג על מה היא מדברת. אני רק זוכר, שבפעמים הבודדות בהן אלון הזכיר את ענת בשיחה ביננו, אני הקפדתי לאטום את המוח שלי ולא להקשיב.
"זה בסדר, אתה לא צריך להיות כל כך נבוך. אתה לא הבחור הראשון שהיה עם אלון שאני מדברת איתו. אבל אתה בהחלט הכי חמוד מהם."
העוגה נתקעת לי בגרון ואני מתחיל להיחנק. ענת מקרבת אליי בשלווה את כוס הקפה, ואני אסיר תודה על הנוזל החם שסוחף במורד גרוני פירורים סרבנים של עוגת שמרים מאתמול.
"את מתכוונת... זה עניין קבוע אצלו? כלומר " המחשבות שלי מסרבות להסתדר, ואני מאבד כל שליטה שאולי היתה לי בסיטואציה.
"קבוע זו מילה קצת קיצונית. הייתי אומרת, שזה פשוט חלק ממנו. אלון אוהב בנים, ואותי. ככה זה."
"ואת בסדר עם זה? אני הייתי..."
"משתגע?" ענת משלימה מחשבה שלא היה לי אומץ להשלים בעצמי "לפעמים, אבל כל אחד משתגע קצת לפעמים, לא?"
"אני מקווה שכן, אחרת אנחנו לבד ביקום." אני ממלמל בחצי חיוך, החצי חיוך הלא מאולץ הראשון שעולה על הפנים שלי מאז שפגשתי אותה.
ענת צוחקת, ולוקחת פינה מהעוגה שלי, טובלת אותה בקפה. "אלון מעדיף שהדברים יהיו ככה, והאמת שגם אני. אנחנו באמת אוהבים, אני באמת מאמינה בזה. וזה לא יהיה הוגן לשלול מעצמנו את האושר, רק בגלל שאלון צריך לתקוע את הזין שלו לאיזה תחת מדי פעם. לא?"
"אני מניח שכן." אני אומר בהיסוס, קצת נבוך מאוצר המילים העשיר של הבחורה.
"העניין הוא, שאלון באמת יודע לשמור על עצמו. לא רק במובן הפיזי, הוא משתמש בקונדום וכל זה, אנחנו נבדקים פעם בכמה חודשים. הוא אף פעם לא מתאהב. הוא יכול להיות מקסים, וחמוד, ושנון, ושנינו יודעים כמה הוא כזה," היא אומרת ואני נאנח בהסכמה, בתוך הלב "אבל הוא לא נקשר. ככה הצלחנו להחזיק את הקשר שלנו, כי אני יודעת, עד כמה שאפשר להיות בטוח בעניינים כאלה, כשהוא חוזר אליי הביתה, הוא לא משאיר את המחשבות שלו בשום מקום אחר. ככה לפחות זה היה עד שהוא פגש אותך."
"אני לא " אני מתכוון להגיד משהו שיגרום לכל העניין להיראות פחות רציני, למרות שניצוץ קטן ומטורף, כזה שחשבתי שנעלם מזמן, נדלק בתוכי וצורח בלי קול 'הוא אהב אותך, הוא אהב אותך, כוס אמק, אולי הוא עדיין אוהב!'
"תהיה רגוע, אני לא מאשימה אותך. למען האמת, אני צריכה להודות לך."
"להודות לי?"
"כן. עד שאלון פגש אותך, עניין החתונה היה די מוטל בספק. אני חושבת שהפגישה איתך, שכנעה אותו לבחור. היה לו יותר מדי טוב איתך בשביל להמשיך להתנדנד בין שנינו. ברגע שהחלטנו להתחתן, זה היה זה."
"ולא אכפת לך? חתונה בתור ברירת מחדל?"
"כמו שאמרתי, כולנו קצת משוגעים, ואני מעדיפה לבחור בעצמי באיזה תחום להיות לא שפויה. ואני לא רוצה שתחשוב, אפילו לרגע אחד, שיש לי משהו נגדך. אתה באמת בחור מקסים, יש בך המון. וחוץ מזה, יש לך חבר, לא? אתה אוהב אותו, נכון? אז מה רע?"
"וואו, את אומרת את כל הדברים שאלון היה אמור להגיד כשנפרדנו." אני מחייך.
"הוא אמר אותם. הוא פשוט לא אמר אותם לך." ענת תלשה עוד חתיכה מעוגת השמרים, והלב שלי התחיל לדפוק. אם היא היתה יודעת, אם היה לה מושג איך בעלה לעתיד גורם לי להרגיש גם כשהוא לא פה, היא לא היתה יושבת מולי שאננה כזו, טובלת פינות עוגה בקפה פושר ומעלה השערות בנוגע למידת הטירוף הטבועה בכל פרט במין האנושי.
"אז תעשה טובה, תגיע לחתונה. אלון ממש ישמח. גם אני." היא מסיימת לשתות את הקפה ומביטה בשעון שלה. "וואו, אני חייבת לטוס. ללוות אותך לתשע גימל?"
אני קם ודוחה באדיבות את ההזמנה. אנחנו נפרדים בלחיצת יד, כמה תרבותי מצידנו. את הדרך למיטה של תומר אני עושה חצי עיוור, תמונות צפות מולי ורק בנס אני לא מפיל אחות שמנה עם מגש בידיה שנקרית בדרכי. הדבר היחידי שאני מצליח לראות בבירור הוא את הפנים של אלון, מביטות בי, והדבר היחידי שאני שומע, הוא את המשפט של ענת, עדיין תלוי באוויר
וחוץ מזה, יש לך חבר, לא? אתה אוהב אותו, נכון? אז מה רע?
מה באמת, אני תוהה, חוץ ממה שאני מרגיש?
נא להמתין...