החיים הם כמו מרשמלו

אל הפרק הקודם

ממיטת חוליו, תומר נהפך למין גורו שכזה. מצב די אבסורדי, אם תשאלו אותי, לקבל עצות בנוגע לחיי האהבה מאדם שמסדר את האפטר-שייבים שלו אלפבתית על המדף. בכל זאת, תומר שכב מגובס היטב בדירת ההורים שלו, מה שכפה עליו סוג של התנזרות מהעולם החיצוני. אפשר לומר שזה הקנה לו סוג של אמינות זמנית, לפחות בעיני, מה גם שאופירה ואני החלטנו לעשות אצלו משמרות פעמיים. אופירה היתה אצלו בבקרים, ואילו אני, שהצווארון הכחול כבר התחיל לגרד לי לאללה, נסעתי מהעבודה המשעשעת שלי, ישר לבית של תומר, ומשם חזרה לדירה החדשה שלי ושל שכטר, והסידור הזה נמשך כמעט שבוע עד שקלטתי שזה טוב לי להיות קצת רחוק משכטר. אתם יודעים, החתונה המתקרבת של אלון, השיחה המוזרה עם ענת, החיים שלי הפכו להיות בליל של קומדיות נעורים אמריקאיות (וואי! האקס שלי מתחתן עם בחורה בכיסא גלגלים, איזה באסה), היה לי טוב לטפל קצת במישהו אחר במקום בעצמי.

בהתחלה קיוויתי שהתאונה תפיח בתומר איזשהו סוג חדש של התבוננות על החיים. סיפרתי לו על ענת, על אלון, על הרגעים בהם אני אוהב את שכטר בעוצמה אמיתית לגמרי, כואבת, ועל הרגעים בהם אני לא מסוגל שהוא ייגע בי.
תומר כרסם בנחת שקית גדולה של ביסלי בצל וביקש ממני בתום הפוגרום להעביר לו את הקולה. באותו הרגע אימא שלו נכנסה לחדר ומיהרה לחוות דעה בנוגע לטיב האוכל שתומר מאביס בו את עצמו.
"באמת, תומר, אם הסקטים האלה לא הרגו אותך, אתה מתכוון להתאבד עם כל הג'אנק הזה שאתה דוחף לעצמך? הכנתי מרק עוף!" אמרה ויצאה מהחדר בלי לחכות לתשובה, ככה אימא של תומר.
"קודם כל, סקטים נעלמו מהעולם יחד עם שנות השמונים למקרה שלא שמת לב, קוראים לזה רולר בליידס," צעק תומר אחרי הגב המתרחק של אימא שלו "וחוץ מזה, אם אני אשתה עוד מרק עוף היום, אני אתחיל להפליץ גזר ושקדי מרק." את החצי השני של המשפט הוא הוסיף בשקט, חוש ההומור של אימא שלו מוגבל למדי, והוא מודע לזה.
"תעשה לי טובה, אל תתחיל איתה," ביקשתי ממנו "אם אתם מתחילים לקלל אחד את השני בעיראקית כמו בפעם הקודמת אני נוסע ישר הביתה. ואל תשכח שעכשיו היא יכולה לרוץ יותר מהר ממך."

תומר לא ענה, אלא שלח מבט חמדן לכיוון שקית מרשמלו שנחה על השידה לידו. במהלך השבוע בו הספיק תומר להפוך את ביתו למבצרו, חדר השינה שלו נהפך למין סוג של חמ"ל, לא ברור לאיזו מטרה בדיוק: הטלוויזיה הועברה ממקומה בסלון והוצבה על הכוננית מול המיטה שלו, משאירה על שולחן הטלוויזיה בסלון מלבן נקי מאבק, הכל בהתאם לתפיסה המערבית שלהיות חולה זה מילא, אבל להיות חולה בלי האפשרות לבהות באיזה דוגמנית מפרסמת חול לחתולים זה כבר ממש מוגזם. על המיטה סביבו הונחו בובונים ובובוניות מסוגים שונים, זה מה שקורה שאתה הומו עם מיליון חברות, רק תעיז לשבור את הרגל והן כבר ידאגו לשבור את רוחך עם שיבוטים של הגרמלין הכחול מהסרט החדש של דיסני. על המדף ליד תומר היו מונחים בשורה כל הדברים שהוא עשוי להזדקק להם, חוץ מאולר שוויצרי ולחצן מצוקה, הכל היה שם. ובתוך כל הבלגן הזה שכב תומר עם מבט מעונה על הפנים, מנצח על הרקוויאם של עצמו. קצת קינאתי בו, אני חייב להודות, לפחות הצד החולני שלי קינא.

"אתה יודע תומר, הגעתי למסקנה שאני ממש דפוק. פעם אחת בחיים אני מקבל מה שאני רוצה, וזה לא קורה לי הרבה, פעם אחת ואני מתחיל לחרבן את כל העסק."
תומר המשיך להביט במרשמלו בערגה, ואני, שהבנתי שעד שהוא לא יכניס לורידים קצת עיסת גלוקוזה ורודה אני לא אקבל ממנו תגובה, פתחתי בשבילו את השקית ומסרתי לו אותה.
"האהבה היא כמו תפוח." מלמל תומר בפה מלא מרשמלו בתגובה למבט השואל שלי, ובניגוד למה שהתבקש, לא המשיך את המשפט.
"אני צריך לספר לאלון את האמת. נכון שאני צריך? אני לא רוצה לחיות בשקר. זה לא כיף בכלל. זה לא מגיע לו, או לי."
"בכל פעם שאתה חושב שאין אפשרות מוצלחת " התחיל תומר, ואז פצח במרדף רצחני עם היד בתוך השקית אחרי המרשמלו הלבן האחרון, הוא שונא את הורודים, כמה אירוני. שוב חיכיתי להמשך המשפט, שוב הוא לא הגיע. נאנחתי, והמשכתי.
"אז יש את אלון, בסדר, נמאס לשמוע עליו. והוא מתחתן, תומר, הוא פאקינג מתחתן, ואני עסוק בלתכנן כל מיני סצינות חולניות בראש שלי. כלומר, זה בסדר להיות חולה בראש, אבל לחשוב שאני מתכוון להראות את זה לכולם... ברגעים האלה אני ממש מפחיד את עצמי."
"לכל דבר יש סיבה." תומר מסר לי את שקית המרשמלו והחניק שיהוק מתקתק.
"זה גם מה שאני חושב, אבל הסיבה לא משנה פה כלום. הו גורו נערץ, אנא עזור לי," השתטחתי על המזרון של תומר והתחלתי לדגדג אותו, את המניאק, "מיד ברגע שתתעורר מתרדמת הסוכר שלך."

כשחזרתי הביתה שכטר ישב מול הטלוויזיה וראה ערוץ אחד מלא שלג. את הכבלים עוד לא חיברו לנו, מה שהיה זה ערוץ אחד, ושידור חוזר, מי יודע איזה, של "מלתעות."
"לא ייאמן ששפילברג ביים את החרא הזה." אמר שכטר מיד כשסיימנו להרטיב את השפתיים האחד ברוק של השני. התיישבתי לידו, על הספה. על המרקע שחה כריש פלסטיק שהפחיד לא מעט אנשים בשנות השמונים, אבל האנשים האלה, כמו סקטים, וסנופי, ופיירו הליצן הבוכה, נעלמו יחד עם שנות השמונים והמשקפיים הגדולים שרבקה מיכאלי נהגה להרכיב. עכשיו היינו שכטר ואני, המילניום כבר עבר, מלחמת המפרץ II אולי לפנינו, ובערוץ אחד עדיין חושבים שריצ'רד דרייפוס בלי חולצה עושה משהו למישהו. יש דברים שלא משתנים.

"אל תדאג, אספי. אני לא דואג." אמר פתאום שכטר, ואני קפצתי. זו היתה ההרגשה שהמחשבות שלי מספיק אינטנסיביות בשביל שמי שממש קרוב אלי יכול לשמוע אותן, והיתה בזה משום חדירה לפרטיות שהקפיצה אותי לרגע.
"גם אני לא דואג." שיקרתי, ואחרי חצי דקה הוספתי "לא כל כך דואג."
"זה מישהו שאני מכיר?" שאל שכטר וליטף לי את השיער.
שתקתי לרגע, מנסה להיזכר באחת מאמרות הגורו של תומר. איכשהו, הרגע לא נראה מתאים לקלישאות, והיות ושקרים, כמו שאמרתי קודם לתומר, לא באים בחשבון, נשאר רק פתרון אחד.
"האמת היא שגם אני לא ממש מכיר אותו." אמרתי לבסוף.
"סיפור של חורף?" שאל שכטר, ולא יכולתי שלא להעריץ אותו. אתם חייבים להודות שלא הרבה גברים מגיבים ככה.
רציתי להיות בסדר, ולהגיד 'לא יותר' אבל זה לא היה נכון. לפחות עכשיו, הרגשתי שזה בסדר לא להיות בסדר. באיזשהו מקום בלב משהו אצלי נרגע, ויכולתי להאמין שעוד שבועיים, בחתונה של אלון וענת, יכול להיות ששכטר ואני נלך לקנות בגדים בשנקין ונשתה בדרך מיץ גזר והכל יהיה סבבה. עכשיו, בכל אופן, אנחנו כאן על הספה, וזה כל מה שאני צריך כרגע.