לצפון באהבה - חלק א'

בערך כל אחד שהכרתי אי פעם, היה בו משהו דפוק. וזה די הגיוני, כי אני בעצמי דפוק למדי, לפחות במובן החיובי של המילה. יד שנייה במצב טוב. הסיבות האלו, והרבה אחרות, הובילו אותי להסכים להצעה המוזרה של אופירה לנסוע איתה לבקר קרובים בצפון. אולי זה היה הנופך הקריר שהמילה "צפון" טומנת בחובה, אולי זו היתה אשמה קטנה ומכוערת שנשאתי כבר יותר מדי זמן ובעוצמה רבה מדי, ואולי זה היה המלבי המקולקל ששכטר ואני זללנו ביום חמישי האחרון בעיצומו של מרתון "סופרמן". היינו באמצע הסרט השני, בסצינה שבה איש הברזל מיישר את מגדל פיזה, כשהבטן שלי התחילה לצעוק הצילו, ואילו שכטר, האיש בעל קיבת הברזל, תמך בי מוראלית מהצד השני של דלת השירותים ודאג לאספקה סדירה של נייר טואלט והערות מתחכמות על הקולות שיוצאים משם.

ככה או ככה, ביום שישי אחר הצהרים, האוטו של אחותה של אופירה, סובארו שמונים ושש שכבר ראה ימים יפים יותר, עצר בחריקת בלמים ותימרות עשן מתחת לחלון הסלון שלנו. ובאמת, מה אפשר לצפות מרכב שנולד בשנה שבה הוחלט על שיגורם של מוטי גלעדי ושרי צוריאל לאירוויזיון?
"אתה תהיה בסדר?" שאל שכטר בנימה קצת מודאגת למראה הגרוטאה מתחת לבית שלנו.
"אני לא יודע למה הסכמתי לזה, אולי עדיף שאני אשאר?" מלמלתי בניסיון אחרון לגרום לשכטר לתת לי פטור מהמסע. הוא דווקא חשב שסופ"ש מחוץ לבית הוא רעיון לא רע בשבילי. אני חושב שהוא רוצה קצת שקט ממני, ולמען האמת אני לא מאשים אותו. בתקופה האחרונה אני מחבק אותו כל כך חזק בלילה, ככה שהוא קם בוקר אחד עם סימן כחול על הכתף.
"אני יודע שזה ייגמר רע." רטנתי לעצמי והעמסתי את התרמיל על הכתפיים, לא לפני ששכטר ואני דאגנו לגעת אחד לשני בכל המקומות בהם לא נוכל לבקר ביום וחצי הבא. שכטר העביר לי את היד בשיער, מחייך.
"אם קורה משהו, תתקשר אלי."
"כן אימא, נו באמת, מה יכול לקרות?" אמרתי בקלילות מזויפת, כשאופירה צרחה מלמטה במלוא הריאות התימניות שלה:
"אסי, תזיז ת'תחת המתוק שלך למטה, אם המכונית הזו עומדת במקום יותר מחמש דקות לוקח שעה עד שהיא נדלקת שוב!!"
"כוס אמק, כבר היית יכולה להגיע על קורקינט." גנחתי לעצמי במדרגות, בקבוק המים שקשור לי לתרמיל משמיע שקשוק מבשר רעות, הדלת מאחורי נסגרת. להתראות אימא, להתראות סרטים מצויירים בשבת בבוקר. אני נוסע לצפון.

שעה וחצי אחר כך, כשסיימנו לשחק בכל משחקי הנסיעה שהכרנו (לא הרבה למען האמת, אבל חשוב לציין את השחמט המגנטי ששכטר דחף לי לתיק, ניסיון שהביא למפח נפש גדול ולכמעט תאונה, כשהתברר שאחד הצריחים מסרב להידבק ללוח ומעדיף ליפול בעקביות מתחת לכסא הנהגת, ועוד יותר מכך, כשהתברר שאופירה חושבת ששחמט זה כמו דמקה רק עם חיילים מוזרים), ואחרי ששתיתי את כל המים שהיו באוטו, ואחרי שעצרנו בדרך במק'דונדלס, אופירה הביטה בגיחוך על דבל מק, אני כרסמתי צ'יפס במבט אומלל של מישהו שרק החלים מקלקול קיבה, אחרי כל אלה, על הדבש ועל העוקץ, על החיים ועל המוות, התברר שאופירה מבינה בדרכים אפילו פחות מבשחמט, ואין לה מושג לאן היא נוסעת. באוטו התפתח ויכוח קולני, במהלכו נעשה שימוש אלים בכלי שחמט מגנטיים, שאריות במבה, והחלפת תחנות אינטנסיבית ברדיו, למטרות טקטיות גרידא. כשניסיתי למצוא את ערוץ שבע באמצע שיר של שלמה ארצי, אופירה עצרה את המכונית בחריקת בלמים בצד הדרך. היינו באמצע שום מקום, היה כבר יותר חושך מאור, אבל אופירה התעקשה ללבן איתי כמה עניינים.

"אני בחיים לא לוקחת אותך איתי! כבר עדיף שיעבור פה אנס סידרתי מאשר להיות תקועה אתך ועם הקיטורים שלך עוד דקה אחת!"
"טוב, אם לוקחים בחשבון את המקום והשעה, בטוח יעבור כאן אחד כזה בעשר דקות הקרובות. ואם לא אכפת לך, אני נוסע איתו."
"אסף, אני נשבעת לך, אתה תמצא את עצמך קשור בתא המטען עם מטפחת בפה אם אתה לא מרגיע, ועכשיו!"
"בסדר, בסדר," אמרתי בנימה האדישה שלי שתמיד מצליחה להטריף את אופירה עוד יותר במקום להרגיע אותה. גם הפעם זה עבד כמו קסם.
"מה בסדר, מי בסדר, אתה מתכוון לתת לי לנהוג, או שאנחנו נשארים כאן עד שאתה מבטיח לשבת מאחורה ולתת לעצמך כאפה כל פעם שעוברת חיפושית."
"טוב, יאללה, תתניעי כבר." אני עובר למושב האחורי, מקפל את הרגליים לבטן. שכטר המסכן, אני חושב לעצמי, בטח דואג לי נורא עכשיו. ומה הפלא? היינו אמורים להתקשר אליו כבר לפני חצי שעה, אבל עם כל העצירות בדרך, וחוש הכיוון המופלא של אופירה... הוא בטח יושב ודואג לי עכשיו ממש ברגעים אלה. (בשלב מאוחר יותר, יתברר לי ששכטר היה עסוק בדברים הרבה יותר נעימים מאשר לדאוג לי בזמן ששכבתי עם רגליים מקופלות על הבטן וריחמתי עליו, אבל מה שאחר כך אחר כך)

הבטתי החוצה מהחלון. בכל זאת טיול, בכל זאת לא תל אביב. טוב לצאת מהעיר, אני חושב. לפחות בשביל לזכור שהעולם הוא לא רק מרכזי קניות וקמפיינים של טלפונים סלולריים. והשקט הזה... עצמתי את העיניים והקשבתי, מין דממה כזו שאי אפשר למצוא אפילו בחדר אקוסטי, עצירה מוחלטת של הקולות שמגיעה מכל הכיוונים, עוטפת אותך, ונשארת.
ונשארת.
ועדיין נשארת.

פקחתי את העיניים, והתברר לי שהשקט המופתי מופרע רק על ידי רחש מכני משני, כמעט מתנצל. אופירה ניסתה להתניע את הרכב, היא ניסתה לעשות את זה בערך שבע פעמים מהרגע שהתקפלתי עם הרגליים לבטן במושב האחורי. אבל העצירה האחרונה היתה יותר מדי בשביל הסובארו שמונים ושש, ומגרוטאה מכוערת בצבע בז' אבל נוסעת היא הפכה החל מרגע זה לגרוטאה מכוערת בצבע בז' בצד הכביש, לא ממש באב אל וואד, אבל בכל זאת אנדרטה. ואם אלוהים היה רוצה לשים שלט על הסובארו המסכנה שלנו, זו שהולכת לבלות את הלילה הקרוב תקועה בצד הכביש בצורה די מעוררת רחמים, הוא היה רושם
"כאן עצרו גיבורינו, אופירה ואסף, עצירת פתע בלתי מתוכננת, כזו שתגרום להם להבין שיש רק דבר אחד יותר מסוכן מאגו וזה פעמיים אגו."
נו שיט.

גב אל גב, אופירה ואני יושבים ליד הסובארו, מבכים את מר גורלנו באוזני כל מי שהסכים לשמוע, שזה בעיקרון שכטר (אני) ותומר (אופירה). המלאכית ואני עדיין שיחקנו אותה ברוגז, אבל כשהתברר שלשכטר נגמרו האמירות החיוביות, ותומר התחיל לרמוז לאופירה בעדינות שהרגל מתחילה לכאוב לו ועוד מעט יש בטלוויזיה שיגור חוזר של תגלית השנה, אופירה ואני ביצענו שיתוף פעולה חד פעמי, והחלפנו פלאפונים, ככה שאופירה בכתה לשכטר על המפה שהיא שכחה לקחת לדרך, ואני בכיתי לתומר שיספר לי שוב מה הטעם של פחית קולה שיצאה מהמקרר. למרות שהיינו אי שם בצפון, ולמרות שהתחיל להחשיך, עדיין היה חם, והדבר היחידי שהיה לנו לשתות היה מיץ התפוזים הדיאטטי של אופירה, בטמפרטורת החדר, ותנו לי לומר לכם, זה חדר ממש חם להיות בו.

סגרנו שנינו את הסלולרים והבטנו בשמיים, ואז אחד בשנייה, ואז במכונית, ואז שוב פעם אחד בשנייה. אני חושב שזה הביע כל מה שאפשר היה להביע באותם רגעים, ובתגובה יכולנו רק להתחיל לצחוק, להתחבק, ולהבטיח שלעולם לא נריב אם נצא מזה בחיים.

שביתת הנשק החזיקה מעמד עד שהתחלתי לדבר על מכונאי הרכב שבי, זה שמת לצאת החוצה אבל לא נותנים לא. אופירה הניחה לי, בספקנות, לגשת לסובארו ולנסות לבדוק מה לא בסדר איתה. חצי זה אחר כך היא צרחה עליי בדמעות
"משוגע אחד, המנוע זה מקדימה, מה אתה מחפש בבגאז'?!"
וזה כמובן התחיל את כל הויכוח מהתחלה, אני טענתי שמה אפשר לצפות ממישהו שהרעילו אותו במיץ תפוזים דיאטטי, אופירה אמרה שמצידה אני יכולה לחפש קקטוסים לשתות מהם ושאני לא אעיז להניח את הידיים המלוכלכות שלי על המיץ שלה, אני צעקתי עליה שאני שונא אותה ואת הקרובים שלה ואת המושב הנידח בהם הם בחרו לגור.

אופירה הביטה בי מבט אחרון, והתחילה ללכת קדימה.
"אם את מתכוונת ללכת עד שאני אעצור אותך, כדאי שתחליפי לנעלי ספורט, כי בפעם הבאה שתסתובבי אחורה את כבר לא תראי אותי!" צרחתי אחריה. אופירה סימנה לי ברכת שלום עם אצבע משולשת, ואני כבר התכוונתי לזחול לאוטו ולבדוק אם נשאר משהו מהמיץ, כשרעש מוזר נשמע מהכיוון ממנו הגענו.

אלה לא היו חייזרים, אבל חייבים להודות שאצלנו בארץ, כשעוצרת לידך מכונית ומתוכה נשאלת השאלה "נתקעתם? אפשר לעזור לכם במשהו?" זה בהחלט סוג של מדע בדיוני.