ואני מה?

אורית קראה את "אני מה?", ספר שכתבו דמות גבר בשם יריב, מקבילתה הנשית, ריביק, והפסיכולוגית המטפלת של יריב/ריביק, ונותרה עם רגשות מעורבים

אני מה - זהבה כספי ויריב/ריביק. צילום: כריכת הספר.

השבוע חיכתה לי הפתעה בתיבת האימייל שלי. אחד מאתרי מכירות הספרים באינטרנט החליט להעניק לי תלוש שי לרגל החגים שזיכה אותי בהנחה בקניית כל ספר שארצה. למען האמת, קצת התרגשתי. לא הצלחתי אפילו לזכור מתי הייתה הפעם האחרונה שקניתי ספר סתם ככה, בשביל הכיף. במהלך השנה האחרונה החומר הספרותי שקראתי התחלק לשני חלקים - ספרות מקצועית שכללה בעיקר מאמרים טכניים ומשמימים בנושאים שונים הקשורים לעבודה, ואינספור פרסומים בנושא טרנסג'נדריזם, שגם אותם אפשר למעשה לסווג תחת הכותרת "ספרות מקצועית", אם כי מסוג אחר כמובן. לא יכולתי שלא להיזכר בנוסטלגיה מתרפקת על התקופות שבהן הייתי קוראת בכל רגע פנוי של זמני, ופחות או יותר "בולעת" ספרים בקצב מהיר בהרבה מהממוצע.

אבל בשנים האחרונות, הלך הזמן הפנוי שעמד לרשותי והצטמצם עד שנעלם כמעט כליל. את מעט הזמן הפנוי שנותר לי אני מבלה, בצר לי, בעיקר מול מסך המחשב. לא, אני לא גאה בכך. אני אפילו מתביישת בכך שאני מעדיפה לוותר על מה שיש לעולם הספרותי להציע לי לטובת הבלי הצ'אטים וטורנירי הטאקי של כותבי פריידזין (אפילו כשאני מנצחת). אין מה לעשות, למדתי להכיר בעובדה שאני מכורה לאינטרנט, וחמור מכך - מכורה שאינה מעונינת כלל להיגמל. אבל הנה, לפתע, בצעד שהיה בו משום לעג אירוני, נחתה לפניי הזמנה מבורכת לנסות ולקרוא שוב ספר, דווקא באמצעות האינטרנט. נכנסתי לאתר של חנות הספרים, קצת בושה ונכלמת על כך שאיני יודעת אפילו מהם רבי המכר כיום או איזה ספרים חדשים יצאו לאחרונה שאני עשויה להתעניין בהם. הספר האחרון שהצלחתי להיזכר בו שקראתי היה "חצוצרה בואדי", מעין ניסיון נואש שלי לשכנע את עצמי שאני עדיין קוראת ספרות יפה מפעם לפעם, וגם עליו עמלתי שבועות ארוכים עד שמצאתי את עצמי קוראת את עמודו האחרון.

למזלי הטוב, אתרי האינטרנט כנראה יודעים מהו קהל היעד שלהם, והאתר שאליו הגעתי הכין מבעוד מועד רשימות מרשימות שונות האמורות להקל עליי, הקוראת ההדיוטה, למצוא ספר כזה או אחר שיקלע לטעמי. דפדפתי בין הרשימות השונות, שמחה מדי פעם לאתר שם של ספר שהכרתי, ואף יותר מכך, למצוא לא מעט ספרים ברשימת ה"ספרים המומלצים ביותר" שכבר קראתי אי שם כשעוד חשבתי שבגרות בספרות היא משהו שאולי אזדקק לו בהמשך חיי (לאלה מכם שתוהים, ציון סופי של 100 עגול בספרות לא קידם אותי בחיים ולו צעד אחד). סימנתי לי אי אלו ספרים שמשכו את תשומת לבי, וכבר כמעט והחלטתי לשלם על "שלושה בסירה אחת, המהדורה המוערת" בתרגומו של דני קרמן, כשמסך המחשב הנגלל העלה את הספר "אני מה?".

שמעתי על הספר הזה לא מעט. ספר המתאר את תהליך הגילוי של טרנסקסואלית ישראלית בשנות הארבעים לחייה, הבנוי מתיאורים משתלבים שלה עצמה ושל הפסיכולוגית שליוותה אותה במהלך הטיפול. "שתי ציפורים במכה אחת," חשבתי לעצמי "גם ספר קריאה, וגם משהו שאולי יעניין אותי בפן האישי שלי". הוספתי גם את "אני מה?" לרשימה שלי שכללה כבר שני פריטים, והמשכתי לעבר הקופה הוירטואלית. ימים ספורים לאחר מכן, במהירות שהפתיעה אפילו אותי, הגיעו הספרים במשלוח אל ביתי הקט. היססתי במשך כחצי דקה איזה מהספרים לפתוח קודם, ומכיון שאת "שלושה בסירה אחת" כבר קראתי פעם בתרגום הישן, נפלה ההחלטה על "אני מה?".

התחלתי לקרוא. כבר לאחר כמה עמודים עצרתי משתאה. לולא הייתי יודעת שלא אני כתבתי את הספר, הייתי יכולה להישבע שהוא מגולל את סיפור חיי. נכון, אני לא בת ארבעים, ומעולם עוד לא הקמתי משפחה, אך למעט פרטי המסגרת שבאמת היו שוליים לסיפורם של יריב/ריביק, פשוט קראתי שם, שחור על גבי לבן, את כל הרגשות שליוו אותי, המחשבות, החששות, והתעוזות. תמיד ידעתי שאני לא היחידה, וגם חזרתי ואמרתי לעצמי שכל הטרנסיות כנראה עוברות חוויות דומות וחיות חיים דומים, ברמה כזו או אחרת, אבל הייתה זו הפעם הראשונה שבאמת נתקלתי בסיפור חיים שיכולתי להזדהות כמעט עם כל שלב שבו. בתוך יומיים כיליתי את הספר, במהירות שבה לא ידעתי שאני עוד מסוגלת לקרוא ספרים. משסיימתי לקרוא, נותרו בי רגשות מעורבים. הספר נכתב למעשה על ידי שלושה כותבים - ד"ר כספי, הפסיכולוגית המטפלת, יריב, מהנדס בן 40, דמות גברית לחלוטין ולעומתו ריביק, דמותו הנשית של יריב, ה"משתלטת" עליו מעת לעת. היה לי קשה עם האבחנה הזאת בין שתי הישויות המאכלסות את הגוף הפיזי האחד של יריב/ריביק. התיאור של שתי ישויות אלה, גם אם לפעמים תיאר נאמנה תחושות שגם אני חוויתי בגוף ראשון, דמה בעיקר לתיאור של אדם בעל אישיות מפוצלת, ולא של טרנסקסואל.

כטרנסקסואלית, מעולם לא הרגשתי שקיימת בי ישות "גברית". הישות היחידה שהייתה בי הייתה זו הטרנסקסואלית, שלמדה להבין כי כדי לשרוד בחיי היומיום עליה להציג חזות גברית ברמה כזו או אחרת, רק כדי שלא לעורר חשד. אישיותו של יריב, לעומת זאת, נראית כשלמה עם עצמה ומרוצה מאד מתפקודה הגברי ומתדמיתה הגברית בחיי היומיום, ורואה בפרסונה הנשית שלה, ריביק, איזשהו אמצעי מילוט. היכולת להיות מישהי אחרת, ולו לשעות ספורות. מישהי חופשייה יותר, קלת דעת יותר, מחויבת פחות ומאופקת פחות, פרסונה שאולי כל אחד וכל אחת מאתנו מנסה להוציא מתוכו - מי באמצעות שתיית אלכוהול, מי באמצעות קפיצת באנג'י ומי באמצעות לבישת בגדי המין השני.

מי שאינה מהססת לומר דברים אלה בגלוי היא הכותבת השלישית (או השנייה, תלוי איך תחליטו להסתכל על הדברים) של הספר, ד"ר כספי, כנציגה של "הרוב הדומם" - האוכלוסייה הסטרייטית, המקובעת משהו וה"לא-ממש-פתוחה-לשינויים-למרות-שעקרונית-אין-לה-בעיה". לאורך הספר היא חוזרת ומציגה את הרושם של המתבונן מהצד. של זה שאינו מבין טרנסקסואליות מהי, ואינו יכול להזדהות עם תחושת השחרור של הטרנסית שיוצאת בפעם הראשונה לעולם הרחב בשמלה. למדתי גם לדעת, על בשרי, שהשכנוע העצמי של המתבונן מהצד, כפי שניכר גם בספר, חשוב אף הוא לתהליך הקבלה. נראה היה שלמרות הכל ד"ר כספי מתבוננת במטופל שלה, ובמרבית הזמן ממשיכה לחשוב עליו כעל גבר. כיון שכך, גם כשהיא פוגשת את ריביק, היא אינה מצליחה לראות בה יותר מאשר "גבר בתחפושת". צר לי לומר שככל הנראה זהו יחסה של מרבית החברה הסטרייטית. ולא שהחברה הלא-סטרייטית היא חברה ליברלית לחלוטין ומקבלת לחלוטין, אבל כבר הבחנתי בכך שללסביות והומואים הרבה יותר קל לראות בטרנסיות נשים מאשר ל"אנשים הרגילים". למה? אני באמת לא יודעת. מעולם לא ניסיתי לחקור את התופעה, אלא הסתפקתי בעובדה שהצלחתי למצוא לי חברים וחברות שיוכלו לראות את האני האמיתית שלי, ולא שאלתי שאלות.

זה לא אומר כמובן שנוח לי עם המצב הזה. אני לא יכולה להימלט, כאשר אני הולכת ברחוב לפגוש את מי מחבריי ההומואים או חברותיי הלסביות, מהמחשבה שאולי כשאגיע למחוז חפצי יראו בי אישה, אבל כל עוד אני הולכת ברחוב, לאחרים אני לא יותר מאשר גבר בתחפושת. ולא יעזרו כל מילות העידוד של כל מי שמכיר אותי, ואפילו של כל מי שקורא אותי, הפחד הזה קיים. החשש הזה מפני התגובה הסתמית ברחוב, שמלווה לא רק אותי אלא גם את ריביק בכל פעם שהיא יוצאת לרחוב, הוא חשש שכנראה יעבור זמן רב מאוד עד שנוכל שתינו להתגבר עליו. אני רק יכולה לקוות גם בשבילי, גם בשביל ריביק, וגם בשביל כל טרנסית אחרת שחוששת לצאת מהבית עם ליפסטיק, שבכל יציאה כזאת ייבנה עוד טפח מהביטחון העצמי הכל כך חשוב לנו, עד שלבסוף היציאה מהבית בלבוש גברי תיראה לנו עוד יותר מעוררת חשש מחצאית המיני שבינתיים נשארת מקופלת על המדף בארון.

נא להמתין... נא להמתין...