לצפון באהבה - חלק ב'

אל הפרק הקודם

אופירה ואני הסתכלנו אחד על השני. אופירה נעמדה לרגע, וחזרה על עקבותיה, עדיין כועסת. אפשר היה לראות את זה לפי המבט שלה, שעקף אותי והמשיך אל הכביש שהתפתל מאחורי. היא עדיין לא רצתה לדבר איתי, אבל היא גם לא יכלה להשאיר אותי לבד. זה היה מספיק טוב עבורי.

התקרבתי למכונית שעצרה לנו, מזכיר לעצמי שבכל סרט אימה ליגה ד', התנהגות כזו היא הדרך הטובה ביותר לגרום לגרון שלך להיות משוסף, למפרקת שלך להישבר, ולמעיים שלך להתפזר על האדמה בעיסה מבולגנת ולא חיננית בכלל.
"סובארו?" שאל האיש באוטו וזרק מבט מבין בכלי התחבורה העגום שלנו. הוא היה גבר מזוקן, ומחלל המכונית שלו עלה ריח חריף של מנטה, ומהרמקולים התנגן משהו של מוצרט (נדמה לי שזו היתה הפנטזיה שלו בדו מינור לפסנתר, אבל היי, אני לא בדיוק עובד בספריית תווים).
"סובארו." נאנחתי בהסכמה, ובשקט, כדי שאופירה שכבר הגיעה גם היא למכונית לא תשמע אותי מדבר על המכונית. אני מכיר את אופירה, היא היתה צריכה לא מעט תעצומות נפש בכדי למחול על כבודה ולחזור לכאן, והיא לא צריכה הרבה בשביל לעשות משהו טיפשי כמו להכריז חרם עלי ועל כל העולם ולהחליט שהיא חוזרת ברגל לתל אביב. אנחנו די דומים.

"לאיפה אתם?" שאל האיש, מביט באופירה בעיון. היא נעמדה מאחורי, מקפידה לא לגעת בי או לבצע כל פעולה שתרמוז על כניעה מצידה. היא עדיין היתה צריכה להתנהג כמו מישהי שנמצאת לגמרי בשליטה, רק בחורה תל אביבית שנסעה לטיול בארץ ישראל והחליטה לעצור לחניית ביניים In the middle of nowhere.
"גבעת אבשלום." אמרה אופירה בשקט.
"מה?" שאל האיש וקירב את הראש לחלון "אני לא שומע טוב, תצטרכי להתקרב קצת. הדבר היחידי שאני עדיין מצליח לשמוע כמו שצריך זה מוצרט, וגם זה בעיקר מהזיכרון."
"גבעת אבשלום." הכנסתי בזהירות את הראש למכונית, מזכיר לעצמי שהאדון הזה אולי נראה נחמד, אבל עדיין יכול להיות שיש לו קרס במקום יד. לפחות בדמיון הקודח שלי.
האיש נראה מופתע. הוא גירד בזקן שלו וניכר היה עליו שהוא משתדל לא לחייך לנוכח מצבנו האומלל.
"אז איך הגעתם לפה?" הוא שאל לבסוף, ואני שהרגשתי את האוזניים של אופירה מתמלאות עשן מאחוריי מיהרתי להסביר לו שזו הנסיעה הראשונה שלנו לצפון, החום קצת ייבש אותנו, ושלא ראינו שלטים מהרגע שעזבנו את תל אביב. ההסבר האחרון כנראה היה מספיק טוב בשביל האיש.
"תל אביב." הוא אמר בהבנה וגירד שוב בזקן. הוא שלח מבט בשעון, ואני הרגשתי את הרגל של אופירה מתופפת בעצבנות על האדמה. היא היתה קרובה לאללה לסף שלה, ואני, שלא רציתי להיות לידה כשזה יקרה, שלפתי את החיוך המוצלח ביותר שלי ושאלתי בקול מהסס:
"יש מצב שאתה בדרך לשם?"
האיש צחק. "אני גר ברמת עמק, שזה אולי בכיוון לגבעת אבשלום, אבל עדיין רחוק משם בערך שעתיים של נסיעה. שעתיים וחצי אפילו, בחושך הזה. הכבישים שם די משובשים."
"זה בסדר, אנחנו נסתדר." אופירה אמרה פתאום, ובאותו הרגע קצת התחשק לי לחנוק אותה.
"את בטוחה?" שאל האיש במבוכה מסוימת, מרגיש במתח ביננו "לא עוברות כאן הרבה מכוניות ביום שישי בערב, והשמיים לא יהיו יותר בהירים בשעות הקרובות." הוא שתק שוב, מגרד בזקן בפעם השלישית. "אתם יכולים לנסוע איתי, לפחות לא תעמדו פה בחושך. אולי מישהו אצלנו יוצא הלילה לתל אביב, תוכלו להצטרף אליו."
"תודה רבה, אבל אנחנו בסדר." חזרה אופירה על דבריה "אני בטוחה שיבואו לאסוף אותנו בקרוב." היא הוסיפה, ואני תהיתי בלי קול על מי לעזאזל היא מדברת. היום היה יום שישי, השעה היתה השעה שבה מתחילים לשדר בטלוויזיה את התוכניות המטופשות ששכטר ואני אוהבים לראות ביחד, הרגליים כאבו לי, הראש הציק לי, והחושך הגובר מסביבי נראה כמו הבטחה למשהו רע שעומד לקרות. האפשרות לנסוע עם האיש הנחמד למושב שלו, לשמוע בדרך מוצרט ואולי לנמנם כשריח המנטה באוטו שלו מפיל עלי תרדמה, זו נראתה אפשרות מלבבת הרבה יותר מלחכות עם אופירה בחושך למכונית הבאה שתעצור לנו.
"טוב. אם אתם בטוחים." אמר האיש והעביר את מבטו ממנו אל אופירה ובחזרה. "שיהיה לכם ערב טוב." הוא חייך לעברנו והושיט את היד לכיוון ההגה.
"רגע!" אמרתי פתאום, ושניהם, אופירה והאיש הסתכלו עלי בהפתעה.
"אתה יכול בבקשה לחכות רגע?" אמרתי לאיש.
"אתה חושב שיש כאן לאיפה למהר?" הוא חייך אלי, מניד בראשו לכיוון הכביש הריק שהתפתל צפונה. חייכתי בחזרה, והסתובבתי לאופירה.

היא עמדה שם, ידיים משולבות על החזה, עיניים מכווצות ופנים ללא הבעה. ידעתי שהיא, כמוני, מפחדת, כי היא נשמה מהר והעיניים שלה נצצו קצת, כמו עיניים שתלויות בהן דמעות. רציתי להגיד לה שאני לא מתכוון לסיים את חיי קשור לעץ ביער שאף אחר לא שמע עליו. רציתי להגיד לה שאני מת להשתין אבל אני לא אוכל לעשות את זה עד שלא נגיע למקום שבו אני יכול להוציא את הזין מהמכנסיים ולדעת ששום דבר לא ינסה לנשוך אותו. רציתי עוד פעם לחנוק אותה, או לפחות לטלטל אותה ככה שכוס החלב שהיא שתתה בבוקר בשביל הצרבת שיש לה תהפוך לה בבטן לחמאה. במקום זה הבטתי לעצמי בנעליים.
"אני מצטער. אני מצטער שהתנהגתי כמו חרא בנסיעה. אני מצטער שאני מתנהג כמו חרא בזמן האחרון. את בסך הכל רצית לקחת אותי מתל אביב, להרחיק אותי קצת מכל מה שמציק לי. את לא ידעת שכל... שכל זה יקרה." אמרתי, מביט בסובארו כמו תולה בו את האשם לכל תחלואי העולם. "די. אף אחד לא אשם. בואי ניכנס, מתחיל להיות מפחיד כאן."
אופירה עמדה עוד רגע בלי לזוז, אז חיוך קטן עלה לא על השפתיים.
"באמת מפחיד פה לאללה." היא אמרה בסוף.
"אז יאללה. בואי ניכנס לאוטו. מה את עוד עומדת שם?"
אופירה גיחכה. "אני כל כך צריכה להשתין, אני חושבת שאם אני אעשה צעד אחד לא זהיר, אני אצטרך להחליף בגדים."
"כדאי שתחכי עם זה, הוא נראה לי נחמד, אבל אף אחד לא אוהב שמשתינים לו באוטו." הצבעתי לכיוון האיש במכונית שהקשיב בשלווה למוצרט.

בדרך למושב, גדעון, המושבניק החביב שלנו, שתק רוב הזמן. זו תכונה שאני מאוד מעריך אצל אנשים שאני לא מכיר, בייחוד כאלו שלוקחים אותי טרמפ ממקום שאני לא מכיר למקום שעוד לא הייתי בו. שכטר לא היה זמין ולא ענה בבית. השארתי לו הודעה קצרה בה פירטתי את מעלליי בשעה האחרונה, ואופירה עשתה אותו דבר עם תומר. זה היה משעשע, כי שנינו דיברנו במקביל, מחליפים מבטים צדדיים ומרפקים ידידותיים. כשסיימנו, גדעון השתעל.
"תסלחו לי שאני מתערב, אני לא אוהב לחטט לאנשים בעניינים הפרטיים שלהם." הוא אמר והנמיך מעט את המוסיקה.
"תרגיש חופשי." אמרה אופירה שמצב רוח נדיב במיוחד שרה עליה מאז ההתפייסות האחרונה שלנו.
"תומר הזה, זה חבר שלך?" שאל גדעון בהיסוס, ואופירה צחקה.
"הוא חבר שלי, אבל לא כזה חבר. ידיד."
גדעון צחק בחזרה במבוכה. ראיתי את העיניים שלו נחות עליי במראה. מבט בוחן, קצת תקיף, אבל לא מאיים.
"ושכטר זה אח שלך? שותף שלך?"
"חבר שלי. וכן, כזה חבר." הוספתי, כשאופירה מגלגלת עיניים בהבעת 'עוד פעם החבר ההומו שלי יכניס אותי לצרות צרורות.'
גדעון לא אמר כלום. הוא לא צחק, לא עצר את האוטו וזרק את שנינו החוצה. הוא המשיך לנסוע, והמילה הבאה שהוא אמר, היתה
"הגענו."

האוטו עצר. אני חושב שנרדמתי לאופירה על הכתף, אולי לכמה דקות, אולי לחצי שעה. ירדנו מהאוטו. עכשיו אפשר להשתין, אפשר להתמתח, אפשר להתקשר לשכטר ולדווח לו על היותי בין בחיים.
בכניסה לבית של גדעון, בחור וכלבה מתגלגלים על הדשא.
לכלבה קוראים שרה, היא זאבה בלגית.
לבחור קוראים יובל, והוא צוחק נורא יפה כששרה מלקקת לו את הפרצוף כשהם ממשיכים בהאבקות המדומה שלהם, היא נובחת, והוא צוחק. מאחורי גדעון מכבה את המנוע ואת מוצרט יחד איתו.
זה מוזר, להרגיש בבית במקום שמעולם לא היית בו.