אל הפרק הקודם
אני לא יודע אם כבר אמרתי את זה פעם, אבל אני מסוג האנשים שלא מאמינים בגורל, והגורל, מצידו, דווקא מאמין בהם לאללה.
אני לא מדבר כאן על הדברים הפריקיים שאני עושה לבד, באלו אני יכול להאשים רק את עצמי. אבל הפעמים בהם היקום בכבודו ובעצמו נזכר בי, מפיחים בי השתאות מחודשת כל פעם שזה קורה.
המושב שהגענו אליו היה קטן, מבודד, והדבר היחידי שהציל אותו מלהיות שממה מוחלטת, היה הנוף המדהים שהקיף אותנו כמו כיפת שמיים מלאכותית של פעמון זכוכית. מסוג המקומות שיש לך הרגשה שאם תנענע אותם יתחיל לרדת שלג. הבית מולו עצרנו היה לא גדול במיוחד, אבל מעוצב להפליא. לא ממש מאורת הוביטים, אבל גם לא רחוק מזה. על הדשא מולנו שיחקו בחור וכלבה, האור הצהוב העדין מהמנורות שבמרפסת הכניסה מושך צללים על הירוק הכהה של הדשא. ברצף מחשבות אסוציאטיבי למדי, חשבתי על אורות הניאון של פאבים מסוימים בתל אביב, ולא יכולתי שלא לחייך לעצמי חיוך של בדיחה פרטית עם עצמי.
הבטתי באופירה, משתאה, מלא כמיהה לחלוק איתה את הפליאה הלא מובנת שלי. חשבתי שגם אופירה, כמוני, לא תוכל שלא לעצור לרגע ופשוט להיות איתי פה לרגע.
אופירה גם הביטה בי, וכמו תמיד כשהיא עייפה, רק העין התורנית שלה פקוחה.
"אני מתה, איזו נסיעה ארוכה, שורף לי אימים בחריץ של התחת.", היא אמרה לבסוף בשקט, שגדעון לא ישמע. האלים היו עמנו באותו הרגע, והוא באמת לא שמע.
"אז כאן אתם גרים?" שאלתי את גדעון. הוא בינתיים פתח את תא המטען והוציא משם שקיות ניילון. עזרתי לו לשאת אותן. גדעון הודה לי בחיוך עייף.
"קניות לשבת." אמר גדעון וסגר את תא המטען בטריקה שנשמעה חיננית כמו יריית אקדח בשקט המופתי במושב. "יובל לא מסכים להכניס אותי הביתה אם אני לא מכין ביום שישי כנפי עוף ברוטב חמוץ מתוק."
הבחור על הדשא התרומם, מנער מעצמו שאריות דשא. הכלבה השחורה התגלגלה על רגליה והביטה בציפייה ילדותית בבחור. הוא הביט בנו רגע, אני חושב שבי יותר מאשר בגדעון, ואז ניגש אלינו בהליכה איטית.
"יובל, בוא תעזור לו עם השקיות." אמר גדעון והחווה עם הראש לעברי, שנאבקתי לשאת בגבורה בערך חמש שקיות ניילון כבדות ומלאות עד להתפקע.
"זה בסדר, אני מסתדר." חייכתי לעברו, אבל לא התנגדתי כשהוא הושיט יד ולקח ממני שתי שקיות.
"תכיר, יובל, זה אסף."
"אהלן אסף." אמר יובל בקול רך, חולמני משהו. מצאתי את עצמי תוהה אם זה מה שהחיים במושב עושים לך, או שזה רק במקרה.
"אהלן יובל." עניתי בנימוס לא אופייני. מצאתי את עצמי בוהה בבחור לפרק זמן קצת ארוך מדי, ומיהרתי להתנער ולצעוד לכיוון הבית. אבל קצת היה קשה להאשים אותי. יובל היה בחור גבוה ואתלטי. השיער שלו היה בהיר ורך, מסופר ברישול, מגיע כמעט עד כתפיו. מין נגטיב של שכטר, אפשר לומר.
אופירה עדיין עמדה ליד האוטו, מתגרדת בחוסר נוחות. היא התעטשה בקולניות, עוד יריית אקדח לא צפוייה. גדעון עצר והסתובב אליה.
"את לא באה? בפנים יותר נעים, אני מבטיח."
אופירה התעטשה שוב. "אני חושבת שאני אלרגית כאן למשהו." היא אמרה לבסוף ודשדשה בכבדות לכיווננו.
"כן, לשקט." אמרתי לעצמי כמעט בלי קול, אבל יובל, שהתגלה כבחור בעל חוש שמיעה מפותח למדי, חייך בביישנות כשאמרתי את זה.
היה לו את החיוך המתוק ביותר שאתם יכולים להעלות על הדעת.
כשסיימנו לאכול, אני חושב שהמושג "אירוח כפרי כיד המלך" קיבל משמעות חדשה לגמרי. כנפי העוף שיובל כל כך אוהב התגלו כמשהו דביק, בשרני, מכתים את החולצה בטירוף, ושבלתי ניתן לעמוד בפניו. ועוד לא דיברתי על לחם שחום שמגיח מהתנור מלווה בריח של שומשום קלוי, ומיץ תפוזים סחוט, וטחינה אמיתית ("חשבתי שזה מגיע רק בקופסה" המהמה אופירה אחרי פרוסת הלחם החמישית אותה הצמידה בתאווה לשאריות הטחינה), ופאי תפוחים, ועוד כמה דברים עם ריח של גן עדן שאפילו אני, 'הבחור היחידי עם קיבה נפרדת לכל משפחת מזון' כמו ששכטר קורא לי לפעמים ברגעים של חיבה, אפילו אני נאלצתי להרים ידיים ולהביט בהשתאות ביובל מעמיס את הצלחת שלו בפעם השלישית. לאיפה כל זה נכנס? תהיתי לעצמי בזמן שהדלקתי סיגריה ונשפתי את העשן לכיוון תקרת העץ בסלון המשפחתי בו ישבנו.
"אז אני מבין שאבא מצא אתכם רגע לפני שהקמתם אוהל ליד הסובארו שלכם." אמר יובל והניח יד על הבטן שלו, רומז שאפילו עבורו כמויות האוכל האלה היו משימה לא קלה להתמודד איתה.
"תאמין לי חמוד, זה לא הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות." אמרה אופירה בנימה מפויסת, טובלת בגלידה שלה חתיכת פאי. "אסף ואני בדיוק עמדנו ללכת מכות בשביל לקבוע מי מקבל את המושב האחורי."
יובל צחק. גדעון הביט בנו. הוא קם, מפנה את הצלחות. אופירה ואני מיהרנו להציע עזרה, וגדעון דחה את הבקשה בנימוס. אני התעקשתי בכל זאת, ולקחתי איתי למטבח קנקן זכוכית ריק ואת שאריות הלחם. אופירה הלכה אחרי יובל ברצון, התיישבה על הספה באנחת סיפוק, ואפילו השמיעה משהו שדומה לגרגור כשיובל הדליק את הטלוויזיה על ערוץ שתיים. איפה הימים כשהדבר היחיד שיכולת לקלוט במושב בצפון היה ערוץ אחד ותוכניות דת מלבנון?
גדעון עמד במטבח והכניס את הכלים לכיור. רעש המים בכיור היה נעים והרמוני, כמעט מרדים. נזכרתי פתאום שאני נורא עייף, ולא יכולתי שלא לתהות מה שכטר עושה עכשיו, ולמה לעזאזל הוא לא עונה לטלפון. הנחתי בכיור את הקנקן, ואת הלחם הכנסתי לארון הלחם מעל המקרר.
"תודה, אסף." אמר גדעון והחל לסבן את הצלחות בתנועות מדודות, עגולות. היה משהו משעשע ומוזר באיש הגדול והמזוקן, עומד מול הכיור כששתי כפפות גומי ורודות על הידיים שלו. יש לי נטייה לבהות בדברים שמעניינים אותי, כשלפתע קלטתי שגדעון מביט בי במבט בוחן. מיהרתי לעשות את מה שאני עושה תמיד כשאני נבוך. לדבר.
"אני לא יודע איך להודות לך. כשהיינו שם על הכביש, חשבתי שזה הולך להיות לילה רע. לילה ארוך ורע."
"שטויות. כל אחד היה עושה את זה", אמר גדעון בנימת קול שהבהירה מעל לכל ספק שהוא יודע טוב מאוד שלא כל אחד היה עושה את זה, ושהוא יודע מצוין באיזה עולם אנחנו חיים, אבל הוא לא ממש רוצה לדעת.
"רואים שאתה לא מתל אביב." אמרתי "שם כולם משוגעים. וכשמישהו עושה את מה שאתה עשית, בדרך כלל כותבים על זה בעיתון ומזמינים אותו לתוכנית אירוח."
"על המשוגעים של תל אביב אתה לא צריך לספר לי. אבל האמת שאני צריך להודות להם. איך אומרים בטקס האוסקר? לא הייתי מגיע לכאן בלעדיהם."
"אתה מתכוון ש " התחלתי לשאול, והידיים שלי, שהיו עסוקות בניגוב הצלחות שגדעון סיבן, קפאו לרגע.
"גרנו בתל אביב עד לפני שלוש שנים. אחרי שיובל השתחרר מהצבא, עברנו לכאן. אח שלי גר כאן עם המשפחה שלו, הם גרים היום באוסטרליה. סידני. שיחקנו בכיסאות מוסיקליים, ככה שיובל ואני התרחקנו מכל הבלגאן שהיה בתל אביב."
"בלגאן?" שאלתי בזהירות, מקווה שאני לא מחטט יותר מדי, ומקווה גם שאני רוצה לשמוע את התשובות שיש לשאלה הזו.
גדעון הפסיק לרגע לסבן את הצלחת והביט בי ממושכות. אחר כך הוא הישיר מבט לחלון הרחב שהיה קבוע מול הכיור. דרך החלון נשקפה צמחייה ירוקה וסבוכה, והפנים של גדעון השתקפו על החלון.
"יובל איבד את אימא שלו קצת לפני הגיוס."
"אני מצטער לשמוע."
"כן, זה היה סיפור ארוך, המחלה המחורבנת הזו." אמר גדעון ולא הוסיף, אבל אף אחד לא צריך שיאייתו לו 'ס-ר-ט-ן' בשביל לדעת מתי מדברים עליו.
"אז עברתם בשביל לשכוח?"
"אני חושב שככה זה היה בשביל יובל. אני עברתי בשביל לזכור יותר טוב. לזכור מה באמת חשוב, אתה מבין? כשיש לך בן יחיד, ואתה מאבד את אישתך, הבן הזה נעשה הדבר החשוב ביותר בחיים שלך. יותר מעבודה, יותר מטלוויזיה עם מסך גדול, יותר מכסף." את המילה האחרונה הוא אמר בכמעט שאט נפש, מוסר לי את הצלחת האחרונה. הוא הביט לרגע לכיוון הסלון, ממנו בקע קול הטלוויזיה והשיחה הערה שיובל ואופירה ניהלו להנאתם. הוא הביט שוב בי.
"חוץ מזה", גדעון אמר, בקול רועד מעט "יובל הוא... אתה יודע..."
"כמוני?" אמרתי בשקט, וגדעון הביט בי במהירות, מופתע.
"אתה יודע?" הוא אמר לבסוף, בהשתאות "איך?"
"אני לא יודע, זה לא עובד ככה," ניסיתי להסביר "אבל יש דברים שהומו אחד יודע על הומו אחר. כמו שאבא יודע על הבן שלו." הוספתי, ולמרבה המזל, גדעון חייך בהקלה.
"זה כל כך מוזר, אנחנו מכירים אחד השני כל כך טוב. יש אבות ובנים שמתרחקים לגמרי כשהאימא הולכת, אבל לא אצלנו. כל כך התקרבנו, למדנו להכיר אחד את השני מחדש בשלוש השנים האלו כאן. חוץ מזה..." הוא הוסיף, בעצב.
"לא דיברתם על זה?"
"לא." ענה גדעון, ואני מצאתי את עצמי תוהה שוב אם לא הכנסתי את האף, כהרגלי, לעניינים לא לי. כנראה שכן, אבל הרגלים ישנים לא מתים בקלות.
"אז תדבר איתו." אמרתי לבסוף, וגדעון הביט בי שוב באותו מבט מופתע.
"אתה יודע מה?" הוא אמר לבסוף "אני חושב שזה בדיוק מה שאני אעשה."
כשחזרנו לסלון, הבטתי ביובל יושב על הספה. לא ריחמתי עליו, זה לא היה זה, אבל כן הייתי קצת עצוב בשבילו. בשביל שניהם, האבא והבן. הידיעה שמפריד ביניהם משהו כל כך מהותי, ועם זאת כל כך פשוט. הבן אוהב את האבא, האבא ללא ספק אוהב את הבן. ובכל זאת שניהם מתענים באיזו שתיקה ארוכה, כמו מתוך הסכמה הדדית ולא מודעת. אופירה בישרה לי בשמחה שיובל נוסע, נחשו לכם, לתל אביב. והוא ישמח לקחת אותנו בחזרה. הודיתי לה בלב על אי ההתעקשות שלה לבקר את הקרובים שלה בגבעת אבשלום. וגם נורא התגעגעתי לשכטר פתאום.
גדעון לא אמר לי תודה כשיצאנו, אבל הוא לא היה צריך. הוא חייך אליי, וליטף את השיער שלי בהיסוס בתנועה אבהית שגרמה לי מבוכה ואושר ביחד. יובל, שנראה ביופי המלאכי שלו לא מודע לחלוטין למה שקורה סביבו, מיהר להוציא את מוצרט מהרדיו דיסק, ושם במקום אלה פיצ'גרלד. חייכתי לעצמי. המרד הקטן של יובל, ג'אז במקום מוסיקה קלאסית. למרבה השמחה, המרד של יובל התברר כאמצעי המושלם להרדים את אופירה, שהשתלטה, כמו שהבטיחה, על המושב האחורי של האוטו, וניסרה במרץ את האוויר בנחירות רנדומליות. יובל זמזם את המוסיקה לעצמו, ואני חשבתי לעצמי, איזה חמוד. הייתי בכיף מנשק אותך אם לא הייתי תפוס. אם לא הייתי מדבר עם אבא שלך. אם.
באיזשהו שלב בנסיעה, אני לא בטוח מתי, היד של יובל גלשה מידית ההילוכים לרגל שלי. התנועה היתה עדינה, ועם זאת מודעת לחלוטין. הוא לא ניסה להסתיר את הכוונות שלו.
"אם זה לא בסדר, תגיד לי." הוא אמר, מביט קדימה אל הכביש. שתקנו לרגע, והוא סובב אלי לרגע את הראש במבוכה.
"זה בסדר. אבל אתה יודע, יש לי חבר." אמרתי בשקט.
יובל חייך. היד עדיין היתה שם, אבל הנגיעה רפתה, היד התרוממה לאט, והחליקה בחזרה לידית ההילוכים. "אתה חמוד." הוא אמר לבסוף.
"גם אתה." עניתי. שקעתי בשלווה במושב שלי, ופשוט נרדמתי. זה אולי נראה מוזר, ואולי זה באמת היה מוזר. אבל הפעם הבאה שראיתי את יובל היתה בכניסה לתל אביב. אופירה עדיין ישנה, אבל האורות הבהירים העירו אותי. מצמצתי מול הפנסים.
"ישנת טוב." אמר יובל. הוא הביט בחלון, ואחר כך בי. "אני מקווה שלא פגעתי בך."
"ממש לא." אמרתי. המשכנו לנסוע, וכשהאוטו הגיע לסנטר, חשבתי טוב טוב על מה שאני הולך להגיד. חשבתי לעצמי, אני לא הולך לראות אותו יותר, אני לא אראה את שניהם יותר. אז יאללה.
"תדבר איתו. הוא יודע. והוא אוהב אותך." אמרתי ליובל. אופירה השמיעה קולות נרגנים של התעוררות, ויובל בהה בי בתדהמה מסוימת.
"אני מקווה שלא פגעתי בך." הוספתי, ואז יובל חייך, וידעתי שלא. הוא לא אמר כלום, אבל כשיצאנו מהאוטו אני חושב שהוא בכה, ואני מוכן לשים כסף על זה שהוא לא נשאר שנייה נוספת בתל אביב, אלא חזר לצפון, באהבה.
וגם אני חזרתי הביתה, עולה בשקט במדרגות. היתה לי תחושה מדהימה של משהו טוב שקרה, משהו טוב שהייתי חלק ממנו. תחושה שלא הרגשתי הרבה זמן. אתם יכולים לדמיין לעצמכם שהתחושה הזו נשכחה מאוד מהר, כשנכנסתי בשקט לדירה, לא להעיר את שכטר, רק להשתחל איתו למיטה, וגיליתי שאין סיכוי להעיר אותו. ממש לא. בחדר השינה שלנו, מצאתי אותו על המיטה, ער לחלוטין, ומצאתי גם מישהו שאני לא מכיר, ערני לא פחות, מנשק אותו.
כבר אמרתי שאני לא מאמין בגורל?
נא להמתין...