שבת בבוקר

אל הפרק הקודם

"מה זה צריך להיות?"
לפעמים, כשאתה עייף, או עצוב, או מאושר מסיבה לא ברורה, או שלושתם ביחד, אתה עשוי להגיב באדישות יחסית לאירועים מסויימים. קחו למשל את הדוגמה הבאה: אני חוזר ממסע הצלב שלי בצפון, מרוקן מאנרגיות ומלא בהן בו זמנית, רק בשביל למצוא את שכטר שוכב פעור פה ומזוגג מבט על המיטה הזוגית שלנו, כשמעליו רוכן איזה מישהו שבחיים לא פגשתי, בוהה בי בטיפשות לא פחותה מזו של השכטר.

לפחות אם זו היתה נשיקת תשוקה, כזו ששכטר יוכל לתרץ מאוחר יותר ביותר מדי גראס ובפחות מדי סקס על בסיס קבוע. אבל לא. אני הפרעתי להם באמצע נשיקה ארוכה, עדינה כזו, מהסוג שבה עוצמים את העיניים ומחייכים תוך כדי. נשיקה ששומרים לאנשים מיוחדים. לחבר שלך, למשל.

"אסף." אמר שכטר והתרומם. אוהל קטן בשרוואל שלו פסל מיד אפשרות של נשיקה על רקע אפלטוני. הוא מיהר לסגור את הרגליים והמשיך להביט בי במין בהייה מטומטמת, שעיצבנה אותי יותר ויותר מרגע לרגע.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" שוב, הצד הסמכותי שבי מתעקש להרים את ראשו. עמדתי שם, עם תיק על הגב, מביט בשניהם. הבחור על המיטה העביר מבטים מבוהלים משכטר אלי, ממני אל שכטר. זה היה יכול להיות מצחיק. אבל זה לא היה.
"אסף, זה ערן." אמר לבסוף שכטר, מעביר יד בתלתלים שלו.
"אתה חושב שאם תכיר בינינו יתחשק לי פחות לפוצץ לו את הפרצוף? נעים מאוד ערן, אני אסף, החבר שלו. זה שלא היה אמור לחזור עד מחר בערב." העברתי את המבט מערן לשכטר. הם שתקו, שניהם, ואני, שלא היה לי מושג מה לעשות, צחקתי פתאום. צחוק היסטרי קצת, עד כמה שאני זוכר. כזה שאחריו בדרך כלל בוכים.

שכטר והזיקפה שלו קמו, או שמא עלי לומר הזיקפה והשכטר שלה והוא התקרב אליי בהססנות.
"אסף, זה לא "
"אם אתה מתכוון להגיד שזה לא מה שזה נראה, אז תן לי שנייה, אני אוציא מהתיק את משקפי הפלא שלי, ואחרי שאני ארכיב אותם, אולי אני אראה את הדברים אחרת. לא, מה שאני ראיתי זה אותך, ואותו," ערן התכווץ עוד יותר תחת המבט שלי, "מתנשקים על המיטה. פיספסתי משהו?"
"התכוונתי לומר שזה לא צריך לעצבן אותך ככה." אמר שכטר בשלווה, וזה כבר היה יותר מדי. תפסתי את שכטר בחולצה, ולרגע אחד מפחיד, עמדתי פשוט לפרק לו את הצורה, או לנסות לפחות. ערן התרומם גם הוא, שולח מבטים עצבניים לכיוון הדלת.
"אסף, תירגע." אמר שכטר בשקט, ואני הרפיתי קצת מהחולצה שלו.
"אני לגמרי רגוע." אמרתי, ומשום מה ככה באמת הייתי.
"ערן, כדאי שתשאיר אותנו לבד." אמר שכטר, אבל זה לא עמד לקרות. אני לא התכוונתי אפילו לרגע אחד להישאר עם שכטר ולהקשיב לתירוצים, הסברים ומגננות. אולי יש לכל זה הסבר הגיוני, ואם לא הגיוני, לפחות אחד כזה שאני אוכל לחיות איתו. אבל באותם רגעים לא רציתי להבין. לא רציתי לסלוח, או להתעלות, אפילו יצר האלימות הרגעי שלי זחל בחזרה לחושך ממנו הוא הגיח. כל מה שרציתי היה לא להיות שם, לשטוף מעליי את טביעות האצבע של שכטר, אולי למצוא מסילה ולהישכב עליה, לא יודע. לא להיות שם, זה בטוח.
"ערן לא הולך לשום מקום." אמרתי בשקט ועזבתי לאט את החולצה של שכטר. "אני כן."

העפתי בשניהם מבט אחרון, צורב את התמונה עמוק בעיניים כדי שאני אוכל להעלות אותה ולשנוא את שכטר בכל רגע נתון בעתיד. שכטר זינק וחסם לי את הדרך.
"אני מבקש ממך לא ללכת." הוא אמר בשלווה הזו שלו. אני לא סובל אנשים שנשארים רגועים ברגעי משבר. אני כל כך שונה מהם. מקנא בהם, אפילו. לא אמרתי כלום. דחפתי את שכטר הצידה ויצאתי החוצה.

את הדרך לרחוב אני לא זוכר, ולא את הדרך לאלנבי, אפילו לא את השם של הפאב שנכנסתי אליו. אנשים דיברו אלי, יכול להיות שעניתי להם, סביר להניח שלא. התיישבתי בשולחן. הזמנתי בירה, ואחריה עוד בירה, ואחריה טקילה. הדבר הבא שאני זוכר זה את התחתית של הכוס, ריקה, צלוחית קטנה של בוטנים, שולחן דביק, ומישהו שאין לי מושג באיזה שלב הוא התיישב לידי, אומר דברים שלא הייתי יכול להבין גם אם הייתי רוצה. באיזשהו שלב הוא אמר שיש לי גוף טוב, ושהוא אוהב אותם צעירים, ושאל אותי אם בא לי לעלות לדירה שלו. הרמתי את הראש המרוח שלי מהשולחן, ושאלתי אותו אם בא לו לחטוף אגרוף בביצים. הוא חייך בביישנות מסויימת ואמר שזה בדרך כלל לא הקטע שלו, אבל במקרה שלי הוא מוכן לאלתר. דפקתי את הראש בשולחן, עד שהגיע מלצר ושאל אותי אם הכל בסדר. התחלתי לבכות, הודעתי לו בקולי קולות שכלום לא בסדר והזמנתי עוד בירה. בשלב הזה המחזר הרומנטי שלי נטש את הזירה, והמלצר אמר שאולי זה לא עניינו, אבל הוא לא חושב שאני צריך לשתות יותר. המחווה האנושית הפשוטה הזו גרמה לי לבכות שוב, והמלצר שאל אותי אם יש לי איפה לישון הלילה. כנראה שאני עושה את זה לאנשים כשכואב לי.

בשארית כוחותיי חייגתי לאופירה, תודה לאל על פריחת ההרדופים ועל החיוג המקוצר. תוך רבע שעה אופירה היתה שם, ואני חושב שהפאב כולו נשם בהקלה כשהבחור הדכאוני עם התרמיל על הגב נאסף על ידי הבחורה הגדולה והמתולתלת שהרימה אותו בקושי מהשולחן, וגררה אותו למונית שחיכתה בחוץ.
"עוד פעם אתה עושה שטויות?" שאלה אותי אופירה בשקט במושב האחורי.
"אין לך מושג." התחלתי לצחוק שוב, וכשסיימתי, קברתי את הראש שלי בחזה שלה ובכיתי עוד קצת.

בבוקר קמתי וניסיתי לחייג לעבודה, להודיע להם שאני לא מגיע. עד שהבנתי שיום שבת היום, אופירה הספיקה לקום. היא לא אמרה כלום, רק הלכה למטבח וחזרה משם עם כוס מיץ תפוזים ושני אספירין בצלחת קטנה.

ישבתי על המיטה שלה וחשבתי, כמה זה עצוב. לא עצוב בגלל שכטר, או ערן, או חובב הסאדו הפוטנציאלי מאתמול בערב. עצוב שאני יושב כאן המיטה, וכל מה שמעניין אותי כרגע בעולם נמצא בכוס זכוכית ובצלחת קטנה.

ועוד בשבת בבוקר.