הפתעה - חלק א'

אל הפרק הקודם >>

כשאימא שלי שמעה מה שכטר עשה, היא רתחה מזעם. כמובן שלא אני סיפרתי לה מה בדיוק קרה שם באותו ערב, אלא ידידתי בעלת הטאקט המינימלי ומפתח הלוע המקסימלי אופירה. וכשאימא שלי רותחת מזעם, היא לא תופסת אותי לשיחה או טורקת דלתות או שולחת את אבא שלי שירביץ לשכטר (אפשרות דווקא לא רעה לדעתי), אימא שלי לא עושה שום דבר מאלה. היא פשוט אופה עוגות.
מה זאת אומרת מוזר?
היא אופה אותן בזעם.

בארוחת הערב, הראשונה מזה מספר חודשים אותה אכלתי בחברת משפחתי המצומצמת, החלטתי לשבור את הכלים, ולאחר שאימא שלי הניחה, בזעם, פאי פקאן על השולחן, ואבא שלי פזל אלי את פזילת ה"תדבר-איתה-לפני-שהיא-תשגע-את-עצמה-וגם-אותי-באותה-הזדמנות" המפורסמת שלו.
"טוב, אני לא יודע בדיוק באיזה מהחלקים הפרטיים בחיים שלי את ואופירה עסקתן בשיחת הנשים האחרונה שלכן," פתחתי, ואבא שלי מיהר להשמיע את כיחכוך ה"אם-אתה-הולך-לעצבן-אותה-אני-ישן-הלילה-בסלון", אז נשכתי שפתיים והעליתי חיוך עגול שיעלה דמעה גם בעיני הקשוחה שבאימהות "שיחה, אני בטוח, שהתנהלה מתוך דאגה כנה לשלומי. בכל אופן, אני בסדר. לא מתכוון לזרוק את עצמי מאף גשר, אני לא אעשה קעקוע על הגב ואחר כך אתחרט אליו, אני אפילו לא אהפוך להיות אלכוהוליסט." ובעיני לבין עצמי חשבתי תודה לאל על הגראס, מתנתו הירוקה של בורא עולם לימים עגומים כגון אלה.
"אני לא יודעת." אמרה לבסוף אימא שלי, פורסת (נכון, בזעם) את הפאי "יש לו חוצפה לבחור הזה. כבר יותר טוב היה שהיית נשאר עם העורך דין ההוא, איך קראו לו, נו, עמי."
"הוא לא היה עורך דין," אמרתי בכעס, ואבא שלי מיהר להשתעל ולהזדרז לקום מהשולחן, הפחדן. "הוא סתם הרוויח הרבה כסף. וחוץ מזה, תעשי לי טובה. הוא היה מגהץ את התחתונים שלו." הוספתי בנימה פסקנית, טיעון מנצח לכל הדעות.
"אולי הוא היה מגהץ את התחתונים שלו, אבל לפחות הוא לא נתן לכל מיני אורחים מזדמנים לקמט לכם את הסדין." ירתה אימי שלי בזעם והטיחה פרוסת עוגה בצלחת שלי.
טוב, הייתי צריך לקבל ממישהו במשפחה את הדיבור הנגוע שלי, ואבא שלי, כמו שבטח שמתם לב בעצמכם, עזב את השטח כבר לפני שש וחצי שורות.

"איזה יופי, כמו כשהיינו בבית ספר." צהלה אופירה למראה התיק העמוס שהבאתי איתי. החלטתי שערב מונופול עם ההורים ועם אחי הגדול זה לא מה שיעשה לי טוב הערב, אז העמסתי על עצמי את כל מה שחשבתי שאני אצטרך מחוץ לבית בעיקר סמים קלים ודיסקים עם שירים עצובים.
"למרות שאני יודע שאת מומחית בלהמציא עבר פיקטיבי לעצמך, בבית ספר לא היינו ביחד, להזכירך." נשכבתי על המיטה של אופירה ועצמתי עיניים.
"נכון." הסכימה איתי אופירה בעצב מסוים, והוסיפה, מאוששת "אבל אם כן היינו לומדים ביחד, ככה בדיוק זה היה."
"ככה בדיוק?" שאלתי בחצי חיוך, משחק את המשחק שלה מתוך עייפות.
"כן." אופירה קפצה על המיטה, במין עליזות כזו שאני יודע שהיא שומרת לרגעי הדיכאון המיוחדים שלי. "אם היינו לומדים ביחד, היינו ישנים פעם אצלי, ופעם אצלך, העיקר שלא נצטרך להתמודד עם ההורים שלנו ביחד."
"מה זה משנה, תוך עשר דקות היית מתיידדת עם אימא שלי ומסבירה לה למה צבעי מאכל ישפיעו לרעה על המוח המתבגר שלי."
"זה היה יכול למנוע אצלך דפקט או שניים." ציינה אופירה בידידות, ואז התקרבה אלי, ולחשה לי באוזן
"יש לי הפתעה בשבילך."
נאנחתי.
"בבקשה, בבקשה לא. אין לי כבר כוח להתנגד לרעיונות המוזרים האלה שלך."
"לא אמרתי 'רעיון', אמרתי 'הפתעה'". הזכירה לי אופירה, ואני נפנפתי ביד בביטול והוצאתי לי סיגריה מהתיק.
"תני לי להזכיר לך, שההפתעות האחרונות שלך בשנה שעברה עלינו לטובה כללו הזיה כימיקלית ביום ההולדת האחרון שלי, שידוך עם מוכר ירקות שהתגלה כתפוח רקוב, סדנת רוחניות שרק בנס יצאתי ממנה עם האישיות שלי, והדובדבן שעל הגלידה נסיעה לצפון שהסתיימה, איך לומר, באופן לא צפוי."
"תפסיק ליילל, אחי, אתה מת על זה."
"תכניסי לך לראש, אחותי אני שונא את זה."
"טוב, הפעם זה שונה." אמרה אופירה תוך התעלמות מוחלטת מהעמדה הנחרצת שהבעתי בנושא, ולי לא נותר אלא לשאול, בייאוש מסוים:
"בסדר, נגיד. מה ההפתעה הנהדרת שהכנת לי?"
"אז ככה." אופירה ממש רטטה בעונג, ואני מצידי עישנתי באדישות מוחלטת, מאפר לתוך העציץ המסכן על אדן החלון, זה שאופירה החליטה שמספיק להשקות אותו רק כשהירח מלא, וככה הוא גם נראה. "מה דעתך על מסיבה?"
"דעתי שלילית לגמרי."
"חכה, עוד לא שמעת," המשיכה אופירה, לא נותנת לגישה הצוננת שלי להרוס לה את ההתלהבות "זו צריכה להיות מסיבה מדהימה."
"כן? מה כל כך מדהים בה?"
"קודם כל, זו מסיבה פרטית. רק למוזמנים. שתייה חופשית כלולה במחיר, באיזו וילה דקדנטית בהרצליה. צריך להיות משהו מטורף."
"את מתכוונת שאני צריך להיות מטורף בשביל להסכים להצטרף אליך. הרי ברור לשנינו, שיהיה לי רע שם, אני אשב ואראה בכל כוס ריקה את הפרצוף של שכטר, אני אשתה יותר מדי, אעשה שטויות, את תתביישי בי נורא בפני החברים העשירים שלך, תצטרכי לגרור אותי למונית, ובבוקר אני אשנא את עצמי עוד קצת. למה לא לחסוך מאיתנו את כל זה. תני לי לשבת פה לבד, אני מבטיח לא לעשות שום דבר הרסני. בינתיים את תלכי למסיבה שלך, תעשי את החיקוי שלך של מרגול, וכולם נורא יאהבו אותך."
עכשיו היה תורה של אופירה להיאנח.
"אני לא מתכוונת לתת לך לשבת ולרחם על עצמך."
"ואולי זה בדיוק מה שאני צריך? אולי אני חייב להיות עצוב, חשבת על זה?"
"אז תעשה את זה אחר כך, יש לך חיים שלמים להיות אומלל. אבל רק הלילה..." אופירה התחילה להשמיע קולות של כלבלב בסרט של וולט דיסני, ומאותו הרגע אבדה לי לחלוטין השליטה במאורעות. נשלחתי למקלחת ("לך תשטוף מעליך את הלכלוך ואת העצב"), קיבלתי חיזוקים חיוביים כשיצאתי מהמקלחת עם מגבת למותניי ("איזה כלי עולם אתה אסף, ממתי נהיה לך כזה גוף פצצה?"), ולסיום היא הלבישה אותי, מרחה לי איזה משהו מסריח בשיער והביטה בי בהתפעלות אימהית
"אתה ממש יפה."
"טוב, בואי נגמור עם זה וזהו." רטנתי, למרות שהאגו שלי עשה קפיץ קפוץ וטרללה אצלי בחזה. בסך הכל, הבטתי על עצמי בראי בזמן שאופירה נכנסה להתקלח, אני באמת לא נראה רע. אולי לא חתיך עולם, אולי הדבר היחיד שאני אוכל לדגמן זה, ובכן, שעוני יד. בכל זאת אומרים לי שאני יפה. אז מה אם מי שאומרים את זה אלו בעיקר אימא שלי, ידידתי הלא משוחדת כלל, ועד לאחרונה, בחור בשם שכטר.
"אתה בסדר, אתה." אמרתי לדמות במראה. אופירה בדיוק חזרה מהמקלחת.
"טוב, אם כבר הגעת לשלב שאתה מדבר לעצמך, אני חושבת שכדאי להזמין מונית."

בדרך לשם, אני זוכר שהבטתי דרך חלון המכונית, ונזכרתי בנסיעה עם יובל. קצת הצטערתי שלא נתתי לו לנשק אותי. הצטערתי שלא חזרתי הביתה שעתיים מאוחר יותר.
הצטערתי על כל מיני דברים.