שכטר

אל הפרק הקודם >>

שכטר נשמע אומלל מאוד בטלפון.
אחרי היום המחורבן שהיה לי בעבודה, במהלכו הספקתי לריב פעמיים עם תמרה (היתה לנו אי הבנה קטנה - אני טענתי שהתפקיד שלה זה לענות לי לטלפונים ולהביא עוגיות מהקיוסק של הגנב ממול, היא חשבה שממש לא), לאיים בהתפטרות ולעשות בטעות הזמנה על אלפיים וחמש מאות עפרונות עם מחק אדום במקום מחק ירוק, אחרי יום כזה לשמוע את שכטר בטלפון היה מרענן למדי.

לא יכולתי להתכחש לעובדה שהקול שלו נשמע ממש טוב בטלפון. נאלצתי לזכור ששאר הדברים שמגיעים עם הקול הזה - הפה ממנו הוא יוצא, השפתיים שמעצבות את ההברות, האצבעות שמחזיקות את השפופרת מהצד השני של הקו - כל אלו הם דברים שהתגעגעתי אליהם.

הכמיהה הזו לשכטר הרגיזה אותי, ולא נותר לי אלא לדבר אליו ברשעות.

"מה אתה רוצה?"
"אסף..." כאן שכטר עשה הפסקה, ולפי הקול שנשמע מהסלולארי הוא קינח את האף או הוריד ראש, תלוי באיזה יום תפסתי אותו "אתה אפילו לא נתת לי לדבר."
"אין לנו על מה לדבר." אמרתי בקהות חושים, האצבעות העסוקות שלי שולחות בינתיים תיקיות חיוניות לסל המחזור, סתם ככה בשביל שיהיה לקצות האצבעות שלי מה לעשות.
"אם טוב לך ככה אז אני... אני..."
"לא טוב לי ככה, זה פשוט פחות גרוע כשאני לא צריך לשמוע אותך מגמגם כל מיני התנצלויות בטלפון."
"אני לא חושב שאני צריך להתנצל."
"באמת?" שאלתי בקול מזרה אימים. תמרה הציצה אלי בין מחזיק העפרונות למחדד המכני שלה, ואני עשיתי לה פרצוף מפחיד והסתובבתי על הכיסא שלי מאה ושמונים מעלות לכיוון הקיר. "אתה לא חושב שאתה חצוף?" שאלתי את שכטר בווליום נמוך יותר.
"אני חושב שאתה לגמרי לא בכיוון, אסי. אתה ראית משהו, זה נכון, אני לא מתכוון לומר לך שלא ראית טוב."
"אז מה אתה מתכוון לומר בעצם?" אמרתי בנימה של מישהו שיש לו שתי עסקאות נדל"ן לסגור וארוחת ערב בלתי פורמלית עם מנהל הפרוייקטים האזורי של סלקום "באמת אין זמן לחרא הזה."
"אני מנסה לומר," אמר שכטר, לראשונה ניצני כעס בקול שלו, עוד עובדה ששמחה אותי "שאני אוהב אותך. מאוד. הכי. ואתה לא נותן לי לדבר אליך. אתה לא יכול לכעוס ולהקשיב לי בו זמנית, קומודור שישים וארבע דפוק אחד?"

שתקתי. הדימוי היה חינני, מדוייק ושכטרי בו זמנית. הפקעת בי השתחררה לרגע, החלב התחיל לגלוש מהסיר, ואם הייתי יכול, הייתי אומר לו שגם אני אוהב, אותו, מאוד, הכי. הייתי קובע איתו בכיכר דיזנגוף, היינו הולכים משם לים וחוזרים עם חול בתחתונים לאותה המיטה. אבל לא יכולתי. הדקתי את הקשרים, הנמכתי את האש, ואמרתי בקול מכני משפט שהצטערתי עליו כבר בזמן שהוא יצא לי מהפה:

"אבל אני כבר לא אוהב אותך. אל תתקשר אלי יותר."
וניתקתי.

ישבתי ובהיתי במחשב שלי, בפלאפון הסגור שלי. אפילו לא ציפיתי ממנו לצלצל. מי יצלצל אלי אחרי שאמרתי לו דבר כזה? השעה היתה שלוש וחצי, ועד השעה חמש, ישבתי בדיוק באותו המקום, באותה התנוחה, ובהיתי במסך של המחשב. רק בעשרה לחמש שמתי לב לחבילת עוגיות שמישהי הניחה לי מעל המגירות.
הבטתי מיד בתמרה, והיא החזירה לי מבט תקיף.
"לפחות אם אתה מתנהג כמו אדיוט, אז תאכל משהו."

בערב היתה הופעה. הרבה זמן כבר לא היתה. הלהקה שהופעתי איתה היתה כל כך משונה, הם עושים גירסאות רוק לשירים של יפה ירקוני, והסולן שלהם שוכב לפעמים עם הגיטריסטית ולפעמים עם הבסיסט, ולטעמי האישי קשה לדעת איזה שילוב יותר דיסהרמוני מהשני. אופירה הגיעה, והחזיקה את הפלאפון שלה פתוח כל ההופעה כדי שתומר יוכל לשמוע, אבל אני מניאק אם הוא לא הוריד טפטים של בראד פיט לדסקטופ שלו במקום להקשיב.

האמת? לא יכולתי להאשים אותו. ניגנתי נורא ואיום, המוניטור שלי השמיע את כל הכלים חוץ מהבס (מה שהפך את התיאום שלי עם הקצב למקרי לחלוטין), והדבר היחיד שהיה יותר גרוע מהמוסיקה היתה הוודקה סוג ז' שקיבלתי מהבאר כשסימנתי להם שאני צמא.
ירדנו מהבמה, אבק התהילה שקע לו במהירות אופיינית בתהומות המציאות, ונחתתי על השולחן בקול תרועה רמה.
"היי!" אמרתי לאופירה ונישקתי אותה נשיקה מיוזעת על הלחי. אופירה עיקמה את האף ולקחה לי מהיד את הוודקה.
"היי!!" אמרתי שוב, הפעם במחאה.
"תפסיק כבר לשתות, כבר אי אפשר לדבר איתך בלי לקבל ענן של אצטון לפרצוף."
"אני אשתה כמה שאני ארצה." הודעתי ולקחתי ממנה את הוודקה.
"עוד חמש שנים הכבד שלך יהיה בגודל של חתול." הבטיחה לי אופירה חגיגית והביטה בי בשאט נפש מסיים את הוודקה.
"זה בערך הדבר האחרון שנשאר לי. גם את זה את רוצה לקחת ממני?"
"אוי אסף, תפסיק לזיין את השכל."
"אני לא."
"אתה כן."
"אני לא. היי, איזה חרא הופעה היתה, נכון?"
אופירה הביטה שוב בהבעה המיוסרת שלה שהתחילה, למען האמת, די להימאס עליי.
"שכטר התקשר אליי." אמרתי אחרי שתיקה קצרה. אופירה הגיבה להודעה בפרץ רגשנות מתבקש.
"באמת?? הוא התקשר אליך? דיברתם? הוא התנצל? אתם נפגשים?"
"תירגעי אחותי, אף אחד לא הולך להיפגש עם אף אחד. הוא אידיוט." אמרתי וטלטלתי בעצב את הכוס הריקה ביד שלי.
"אבל אתה אוהב אותו, לא?" שאלה אופירה, ואני לא יכולתי שלא לשנוא את הישירות הבוטה בה היא מציגה את הדברים.
"כן, אני אוהב אותו, אז מה? זה לא פותר שום דבר."
"אני לא חושבת שיש מה לפתור."
"את לא? לדעתי יש הרבה. אני צריך להזכיר לך שתפסתי אותו עם -"
"אוי די כבר עם זה." אופירה אמרה בכעס "כמה פעמים אתה מתכוון ללעוס את הסיפור הזה? תפסת אותו עם מישהו אחר. ביג דיל. אפשר לחשוב שהוא הדביק אותך באידס בכוונה. הוא בסך הכל... בסך הכל.... מעד, רק -"
"בטח מעד, לתוך המפשעה של הערן הזה!!" שאגתי עליה, וחצי פאב, למרות הרעש הכללי, הביט בנו בתהייה.
"זה בסדר, הוא שתה יותר מדי, תיכף הולכים הביתה," הודיעה אופירה לכולם מסביב בקול של המורה נחמה. הוא תפסה לי את היד, ולא עזבה אותה עד שנאלצתי להביט לה בפנים.
"אני יודעת שאתה פגוע. וכועס על כל העולם, והכל נגדך. לפחות ככה נדמה לך. אבל אתה יודע שלא. תפסיק לעשות לעצמך חיים קשים. תדבר איתו."
"לא בגילגול הנוכחי." אמרתי בעקשנות, ואופירה הביטה בי בשקט עוד רגע, ואז עזבה לי את היד.
"טוב, אני אעזוב אותך עכשיו, כדי שתוכל לרחם על עצמך טוב יותר." היא הוציאה מהארנק חמישים שקל ושמה על השולחן. "הוודקה הבאה שלך על חשבוני. תהנה."
"אחלה, סוף סוף יביאו לי פה אלכוהול שלא ייצרו בצ'רנוביל!!" צעקתי אחרי הדמות המתרחקת שלה. כבר הייתי כולי מסובב, והברמן לידינו החליף מבט מבוהל עם המלצרית לידו. "על מה אתם מסתכלים? עוד לא ראיתם שיכור אדיוט בחיים שלכם? ותביאו לי כבר אבסולוט." הוספתי בגרון ניחר, מנפנף בחמישים שקל שלי בעצבנות.

"אני רואה שעדיין לא ויתרת על הנימוסים הגרועים שלך." אמר קול לידי. הסתובבתי, והכסף נפל לי מהיד.
"אני רואה שבדיוק כמו פרדי קרוגר, אתה מתעקש להופיע כל פעם מחדש." אמרתי לבסוף. עמי הרים את השטר מהרצפה והתיישב לידי, מביט עלי בריכוז.
"אסף, אסף. מה קורה איתך?" הוא הסתכל עליי, ואז חיוך גדול כיסה את הפנים שלו. "זה טוב לראות אותך, אדיוט."
"גם אותך, מניאק." אמרתי לבסוף וחיבקתי אותו. מצחיק, איך שבועיים בלי החבר לשעבר שלך, וכבר עומד לך מכל אקס שניקרה בדרכך. ועמי היה האקס המושלם למטרה כזו - לא רחוק מדי בעבר, אבל כבר לא ממש קשור להווה. מין יצור ביניים שאפשר לטלטל אותו קצת, להוציא ממנו מיץ, ואז לשכוח שהוא היה קיים.
"אחי, אתה נראה לי מחוק לגמרי." הוא אמר והביט בי מרוקן את הוודקה שהמלצרית המפוחדת הגניבה לשולחן שלי "אפשר להזמין אותך לקפה במקום?"
"רק אצלך בדירה." עניתי, ועמי חייך אליי בהפתעה.
תוך שלוש דקות היינו במכונית שלו. הבטתי ברחובות החצי קרירים של קינג ג'ורג', תוהה מה נהיה ממני, למה נתתי לזה לקרות, ואיפה הכבוד העצמי שלי כשצריכים אותו.
"קפה אצלי בדירה." אמר עמי תוך כדי נהיגה, הביט עליי, צחק ושם לי יד על הרגל. "נשארת בדרן."
"כן. זה באמת מצחיק." אמרתי, וחייכתי בחזרה במקום לבכות.