צילום: Lies Thru a Lens,Flickr

למה להביא בכלל ילדים?

השאלה אם כן פונדקאות או לא מסתירה מאחוריה שאלה אחרת, חשובה לא פחות: האם להיות הורים זו התשוקה שלנו או ניסיון לא-מודע לפתור בעיות רגשיות שאף ילד אינו יכול לפתור? מ"אני אוהב ילדים" דרך "אני לא רוצה להישאר לבד כשאזדקן" ועד "אני רוצה המשכיות" - מה אנשים אומרים לעצמם לגבי ילדים, ומדוע ההורות האוטומטית מגבילה את חופש הבחירה שלנו

שחר בן-פורת. 

אני זוכר שיחה עם אימא שלי ביחס ליכולת שלי להיות אבא, שיחה שהתרחשה אחרי שהמשיכה שלי לגברים התגלתה. הייתי אז בן 18 בערך ואני זוכר שאמרתי לה "ברור שיהיו לי ילדים", בניסיון לשכנע אותה שאין סיבה שאשלם מחיר על המשיכה שלי לגברים ושאין לה סיבה לדאוג.

עוד בנושא:
משטרת ההורות ומכבש הנורמטיביות
ראיון עם ד"ר אורנה דונת, חוקרת ומרצה פעילה בנושאים של אי-הורות
"הקהילה צריכה לעבור לפונדקאות אחראית"
בולשיט שמתנגדי הפונדקאות אומרים

זו היתה הפעם היחידה במהלך חיי הבוגרים שאני זוכר את עצמי אומר משהו דומה לזה. ב-21 השנים שעברו מאז לא התעורר בי רצון להביא צאצאים לעולם. גם כאשר האבהות הפכה לאפשרית בזכות פונדקאות, גם כאשר אבהות חד מינית הפכה ללגיטימית יחסית, גם כאשר אימא שלי ביטאה את הרצון שלה בנכדים בקול רם, התשוקה הזו לא התעוררה בי.

הרבה דברים רציתי במהלך השנים שעברו מאז שהתחלתי לעמוד על דעתי. לצאת מהארון, לעבור לתל אביב, למצוא חבר, ללמוד מהם הכשרונות שלי וללמוד להרוויח מהם כסף, לרדת במשקל, לצאת מהמינוס. את רובם הגשמתי, חלקם עוד בתהליכים. היום, כשאני רואה את יומולדת 40 מתקרב, יש לי הרבה חלומות חדשים. למשל, להעביר סדנאות בתחום בו אני עוסק בארץ ובהמשך בעולם; להמשיך לטייל עם בן זוגי בכל מיני מקומות בכדור הארץ; להעמיק את המסע הרוחני שאני עושה מאז שאני נער. אבל התשוקה להיות אבא לא מתעוררת לרגע אחד.

זה לא אומר שזה מובן מאליו מבחינתי. בשנים האחרונות אני בוחן את הסוגיה הזו, מנסה לברר למה אני לא רוצה, מחפש רצון שמתחבא בתוכי. אני מסתכל על אנשים עם ילדים, במיוחד הקרובים אלי. רואה את האור שיש בעיני ההורים, צופה באחריות ובדאגה, שומע את התיאורים, את רגעי השמחה והכאב. מספיק להכנס לפייסבוק ולראות את עשרות הסטטוסים והתמונות שמעלים ההורים המאושרים, המתעדים את מה שהילד עשה ואמר, בשביל להתחכך כל הזמן בשאלה: האם אני רוצה להיות אבא.

התשובה, נכון לרגע כתיבת שורות אלו, היא לא.

הורות אוטומטית

במקביל אני שם לב לכך שרוב האנשים לא שואלים את השאלה הזו. ההורות בישראל היא אוטומטית, מובנת מאליה. ההבדל העיקרי הוא שהיום הורות מתחילה בגילאים יותר מאוחרים, כי אנשים מבינים שאין סיבה למהר. אבל את השאלה "למה אני רוצה להיות הורה?" אף אחד כמעט לא שואל.

בין המילים והמשפטים אני מצליח לשמוע תשובות לשאלה הזו, הגם שהתשובות לא נאמרות עם בחינה לעומק. אנשים אומרים "אני מאוד אוהב ילדים", "אני לא רוצה לחיות לבד", "אני לא רוצה להיות לבד כשאזדקן", "אני רוצה המשכיות", "אני רוצה לתת למישהו אחר את מה שיש לי לתת", "זו האהבה הכי גדולה בעולם". מעטים אומרים דברים כמו "אני רוצה ללוות את תהליך ההתפתחות של אדם חדש בעולם".

ההבדל בין כל התשובות הוא שיש רק תשובה אחת נכונה, המאפיינת את מהותה של הורות: ליווי של אדם חדש בעולם בתהליך הגדילה וההתפתחות שלו. כל שאר התשובות הן עדות לניסיון של אנשים לפתור את הבעיות הרגשיות שלהם, את הפחדים שלהם, בעזרת ילד. שלא לומר, עדות לבורות עמוקה.

"אני אוהב ילדים" – רוב האנשים שוכחים שילדים גדלים, והם מפסיקים להיות מתוקים, רכים ואוהבים כפי שהם כשהם קטנים. הקסם נעלם, החספוס מתחיל להיווצר. בקיצור, גיל ההתבגרות בפתח.

"אני לא רוצה לחיות לבד" – ילד אינו יכול לפתור תחושה של בדידות. גם סמים, סקס או גלידה לא עושים את זה, לא באמת. במקרה הטוב, כל אלו מספקים הסחת דעת מתחושת הבדידות, ובמובן הזה, ילד יכול להסיח את הדעת מבדידות טוב יותר מכל סם, סקס או גלידה. אבל הבדידות שם, בעומק, והיא תתפרץ בשלב זה או אחר.

"אני לא רוצה להיות לבד כשאזדקן" – אי אפשר לדעת אם ברבות השנים הילד ירצה לחיות קרוב אל ההורים שלו. לעיתים בעיר אחרת, לעיתים בארץ אחרת, כפי שנהוג יותר ויותר. שלא לדבר על האפשרות שהילד שלכם לא ירצה לדבר איתכם בכלל כשהוא יגדל. זה קורה במשפחות הכי טובות.

"אני רוצה המשכיות" – אם תביאו ילד לעולם, אתם תראו את עצמכם באופן בו הוא מתנהג ואולי במאפיינים הפיזיים שלו. אבל כל כמה שלא תנסו, אין ערבות לכך שהוא יחיה בהתאם לחינוך ולערכים שתנחילו לו. להיפך, סיכוי סביר שרוב מי שקוראים את המילים הללו שברו הרבה מהמנהגים ומהמסורות שהם למדו בבית הורים, חרף האכזבה שהדבר גרם לאלו שהביאו אותם לעולם. זה בהחלט יכול לקרות גם לכם.

"אני רוצה לתת למישהו אחר את מה שיש לי לתת" – הורות היא דרך אחת לתת. יש עוד הרבה דרכים, עמוקות ומספקות, גם אם שונות. בניגוד לדעה הרווחת, אין חובה להיות הורה כדי הרגיש מסופק. להיפך; תחושת חוסר סיפוק, כמו בדידות, משתנה עקב עשייה חיצונית אך לא נפתרת לחלוטין, שכן זה מצב רגשי שצריך לטפל בו. בנוסף, תחושת סיפוק אפשר לקבל מהרבה דברים, כל עוד הם תואמים את משאלת הלב העמוקה ביותר שלכם. זה בכלל לא בטוח שהלב שלכם רוצה ילד.

"זו האהבה הכי גדולה בעולם" – מעולם לא חוויתי אותה, אז אין לי מושג. אני מעדיף ללמוד לאהוב את עצמי ובינתיים אני מגלה שזה דבר מדהים בפני עצמו. כשאני אוהב את עצמי, איני מחפש משהו בחוץ שישלים אותי, שימלא את הבור שיש בלב. כשאני אוהב את עצמי, אני אוהב את מה שאני עושה ואת מי שלידי, גם אם הוא לא הילד שלי.

הורים עם ציפיות

הבעיה העיקרית בכך שאנשים לא שואלים את עצמם שאלות, היא שהם הופכים להורים עם ציפיות. הילדים באופן טבעי לא יכולים למלא אותן וכך נידונים כולם לחיים עם לא מעט אכזבות.

הורות היא מסע מיוחד, מרתק, הדורש מחוייבות רבה. האחריות הראשונה העומדת בפני אדם הרוצה להיות הורה היא לברר עם עצמו האם הוא רוצה להכנס למסע המחייב, שמהותו היא ללוות אדם חדש בעולם בתהליך ההתפתחות שלו. כל תשובה אחרת היא עוול לעצמכם ויותר מכך, לילדים העתידים לבוא.  

 

* הכותב הוא מתקשר של טוהר ומנחה סדנאות חופש להרגיש, מחבר הספר "המדריך למרגיש המתחיל או מה לעזאזל עושים עם כל הרגשות הללו?"

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...