אדון שוקו - פרק ה'

העלמות

מצעד הגאווה בתל-אביב 2015
מצעד הגאווה בתל-אביב 2015. צילום: עידו בן-יצחק.

 דימה 

האוטובוס מוריד אותנו בתחנה המרכזית של חיפה, אנחנו עולים על מונית ותוך פחות משעה יורדים בבית של אדי. תמר כבר ממתינה לי ליד השער שהספקתי לתקן בשבוע שעבר, ועכשיו הוא צבוע ירוק ותולה כראוי על שני צירים משומנים היטב. 

אנחנו מתחבקים ומיד אני שוכח את כל הספקות והתהיות הטיפשיות שהציקו לי בדרך. תמר הכינה ארוחת ליל שישי נהדרת. הילדים קופצים על אדי ועלי בשמחה, והטבעת שקניתי לה מתאימה בדיוק ומוצאת חן בעיניה מאוד. 

באותו ליל שישי אנחנו מרגישים כמו משפחה אמיתית. אחרי האוכל אברם והילדים הולכים לישון. התאומים מוחים קצת, אבל בשעה תשע הם מתחילים לפהק נמרצות ונרדמים מיד. 

התינוקת ישנה כבר משעה שבע, ולבסוף גם אברם לוחץ את ידי כולנו ופורש למיטה. 

אנחנו יושבים בגינה על ספסל מתקלף, גם בזה עלי לטפל מתישהו, ומתנשקים, ואז תמר מפסיקה לרגע, לוקחת אויר ושואלת אותי אם אני לא חושב שיש איזה קשר מיוחד בין אדי לחבר שלו עמית. אני מרגיש שאני מסמיק כמו ילדה קטנה, מזל שיש חושך. "למה את מתכוונת?" אני נבוך. 

לתדהמתי קשה לי להסתיר ממנה את מה שאני יודע. כנראה שזה נכון מה שאומרים - זוגות נשואים מספרים זה לזה הכול. היא מסובבת את פני בעדינות לכיוון הבית, ושם, בחלון המואר למחצה של חדרו של אדי אני רואה את השנים מתנשקים, ערומים לגמרי, ואז האור כבה ונשמעת חריקה קלה של קפיצי מיטה. 

"חשדתי בזה כבר מזמן," אומרת תמר מהורהרת, "שמתי לב איך הוא תמיד מסתכל על גברים ולא על בחורות וגם… לא יודעת, הייתה לי מין הרגשה כזו. אני חושבת שהוא היה קצת מאוהב בך פעם, לפני שעזבנו לבאר שבע. אולי בגלל זה הוא כל כך התרגז כשהתאהבת בי." 

היא מסבה אליה את פני, מביטה עמוק בעיני. "ידעת על זה?" היא שואלת. 

אני מהנהן ולרווחתי היא מצטחקת, "זה בסדר דימה. אני אוהבת אותו גם ככה, למרות שחבל, תמיד קיוויתי שתהיה לי גיסה נחמדה." 

"טוב, ישנם התאומים, אולי הם יביאו לך גיסות נחמדות." אני מנחם אותה, ואחר כך לוקח אותה למיטה ושוכח מכל העולם עד למחרת בבוקר. 

ביום ראשון בבוקר אנחנו כושלים לתחנת האוטובוס, נושאים תרמילים מלאי מדים נקיים ומגוהצים ובין קפליהם קופסאות עוגיות וממתקים. השבת שלי הייתה עמוסה ומספקת. ביקור אצל משפחת סטרן שמקבלת אותי ואת תמר בחמימות, ושיחה ארוכה וטובה עם בבושקה. אני מגלה להפתעתי שהיא זוכרת לטובה את תמר ואת הוריה, ואת ההתאהבות הילדותית שלי בתמר. היא בוכה קצת כשהיא שומעת על מותה של אימא של תמר ואדי, ומגלה לי שזה היה רעיון שלה לאסוף אותי לבית שלהם בשעות שאבא שלי… 

"הוא לא אדם רע, סשה שלי." היא מגינה עליו. "אבל אחרי שאימא שלך עזבה הוא התפרק, הוא גם הכניס לעצמו לראש שהיא… היה זמן שהוא חשב שאתה לא שלו, שהיא עזבה בגלל גבר אחר. מרינה המסכנה, היא לא יכלה לחיות במקום כזה… בלי חורף ובלי שלג ובלי פריחת לילך. אפילו הלחם כאן לא היה טעים לה…" 

אני שותק קצת, מנסה לעכל את הדברים. "אז היא לא עזבה כדי להיות זונה?" אני שואל לבסוף. 

בבושקה מזילה עוד כמה דמעות, "הוא כל כך נפגע, בגלל זה הוא אמר לך דברים כל כך איומים, היא פשוט לא הייתה שייכת למקום הזה, ואבא שלך התעקש ולא רצה שהיא תיקח אותך. הייתה מריבה איומה, הוא הכה אותה והיא ברחה…" היא בוכה ובוכה ואני מחבק אותה ומבטיח שאני לא כועס ושהכול בסדר. 

בלילה אני מספר הכול לתמר ומרשה לעצמי לבכות קצת. "אין לי אפילו תמונה אחת של אימא, אבא השמיד הכול." תמר מבינה, מחבקת ומנחמת אותי. אנחנו עושים אהבה ונרדמים מחובקים. אני עצוב בגלל אימא ואבא, אבל מאושר שתמר שלי. 

בבוקר אנחנו מתיישבים על הספסל הארוך בסוף האוטובוס. אני יושב ממש בפינה ונרדם מיד. רק כשאנחנו מגיעים אני שם לב שעמית ואדי מדוכאים ושתקנים וכמעט לא מביטים זה בזה. "מה קרה?" אני חוקר. 

אדי כרגיל מושך כתפיים ומסתלק. עמית מנסה להסביר, מגמגם משהו על אבא של אדי שראה אותם מתנשקים בחצר, ושהכול קרה בגללו, אבל אז שי הרס"פ חוטף לי אותו ובפעם הבאה שאני מדבר איתו זה כבר מאוחר מידי. 

ברובאית של גולני מקובל לעשות טקס שלם ממעבר של חייל מהצעירה לקבוצת הותיקים. השבוע זה תורו של אדי. הוא הולך למאהל המדוגם של הותיקים ושם יתנו לו נס קפה מתוק מידי, מקציף ומגעיל שנחשב לפינוק מיוחד בגולני, ואחר כך הוא יהיה חייל ותיק. עמית יוכל לפגוש אותו יותר בקלות, אבל מצד שני הם יאלצו להיזהר הרבה יותר. אני לא מקנא בהם, איך אפשר לחיות ככה? להסתיר כל הזמן את הרגשות שלך, לשמוע איך כולם מתגעגעים לחברות שלהם, ולשתוק, או להמציא שקרים? 

גם אני שותק כשזה נוגע לסיפורים כאלה, יש נועזים שמתארים בצורה גרפית מה הם עושים בחופשות, אבל אני מסרב בכל תוקף לדבר על תמר, אפילו תמונה אני לא מוכן להראות להם. הסתפקתי בלהגיד לכמה חברים קרובים שיש לי חברה ושאני מתכנן להתחתן איתה בעתיד. מי שמכיר אותי יודע שאין טעם לחקור איך היא ומה אני עושה איתה. למזלי אני נראה כמו בריון ולכן הם מכבדים אותי ולא מציקים. איך אדי יכול לחיות ככה? ועמית? הרי הוא כל כך פתוח וגלוי, רואים אצלו הכול על הפנים. לא מתאים לו לחיות ככה, כמו איזה שושו במשימה סודית.

 ישבתי וניקיתי את הנשק שלי כשסוויסה, כולו נרעש ונרגש, התפרץ לאוהל וצרח שאבוא מהר כי אבא של אדי מת, ואדי התחרפן. סוויסה נבחר להכין את קפה המחלקה בשביל הותיקים ולכן הוא נמצא איתם כשהטלפון הגיע. הוא סיפר לי איך אדי דיבר בטלפון ואז האפיר כולו והפיל את הכוס. הקפה החם נשפך על נעליו המצוחצחות של שי, אבל איש לא שם לב. עמית שישב בכלל בצד השני דחף את כולם ומיהר לחבק את אדי שדיבר אמהרית ובכה כמו תינוק. 

עמית היה זה שצעק על שי להביא אותי, והוא זה שגילה לכולם שאני ואדי חברים מילדות ושאני מבין אמהרית ומאורס לאחות של אדי. אני זורק הכול מהידיים ורץ מהר לותיקה. שם אני מגלה את אדי, ממוטט לגמרי בזרועותיו של עמית החיוור שמנסה לשכנע את שי הרס"פ שאי אפשר לשלוח את אדי ללוויה לבדו והוא צריך רכב ונהג. ברור שעמית מנדב את עצמו בתור הנהג. שי לא מתלהב לוותר על הסרס"פ שלו למען סמל טרי ומחליט שאני אקח את הרנו ואסע עם אדי ללוויה.

 "תישאר שם כמה שעות," הוא מורה לי אחרי שאני מאשר לו שאני ידיד ותיק של משפחת מקונו. "תחזיר את הרינו עד מחר בצהרים." אני נושם עמוק ובפעם הראשונה בחיי מסרב פקודה. אני עושה את זה בנימוס ובהתנצלות, אבל אין ספק - זה סירוב פקודה. אני מודיע לשי שאני אשאר עם תמר במשך כל השבעה, ואם היא תזדקק לי גם יותר מכך. שי מביט בי נדהם, אני ידוע כחייל צייתן שמעולם לא עשה בעיות. תמיד אני מתנדב לעזור ומוכן להשקיע את הנשמה בשביל הגדוד, מה פתאום אני מתמרד?

 "שי בבקשה, תקשיב לי." מתערב עמית ומושיב את אדי על אחת המיטות. 

אדי נראה זוועה, פניו רטובים מדמעות, הוא אוחז את ראשו בשני ידיו, מתנדנד קדימה ואחורה כמו שיכור או מסומם, וחוזר ואומר באמהרית שזו אשמתו, ומבקש סליחה מאבא ואימא שלו ומאלוהים.

המראה הזה כל כך נוראי שאיני יכול לשאת זאת יותר. אני מתיישב לצידו של אדי, מחבק אותו, מנסה לדבר אליו באמהרית, מבקש ממנו שיירגע, ושיהיה חזק בשביל תמר והילדים. אחר כך נודע לי שהדהמתי את כל החיילים האתיופים באמהרית הרהוטה שבפי. 

בינתיים עמית מנסה לשכנע את שי שייתן לי להישאר שם כמה שצריך, ומנסה להסביר לו את המצב המשפחתי של אדי - האימא מתה בפיגוע והילדים הקטנים נתונים להשגחתה של האחות הצעירה. הוא משליך לכל עבר את הגינונים הצבאיים שלו ופונה אל שי כאל חבר, אוחז בכתפיו, מקרב את פניו לפניו של שי, ומדבר בלחש מפציר, עיניו לוהטות וידיו מועכות את כתפיו של שי. בסופו של דבר שי נכנע ומניח לשלושתנו לנסוע. הוא אומר בקול רם לעמית שיחזור עם הרנו לבסיס עוד הלילה, ומוסיף עוד הערה לגלגנית על סמל בגולני שמתנהג כמו משקי"ת ת"ש. רק ברגע האחרון לפני שאנחנו יוצאים לדרך הוא מחבק קצרות את עמית ולוחש באזנו דבר מה. אחרי שאנחנו יוצאים לכביש הראשי עמית עוצר בצד ויוצא מהמכונית. בלי מילים אני מבין את כוונתו ומתחלף איתו. הוא מתיישב במקומי, מחבק את אדי ומנסה לדבר איתו. אדי אדיש כלפיו, לא עונה ולא מחבק אותו חזרה. עמית נושך את שפתיו ומבקש שאתרגם לו מה אדי אמר כששמע על האסון. 

אני מתרגם את האשמותיו העצמיות של אדי, מנסה לרכך ולהסביר שאדי בהלם והוא עוד יצא מזה, צריך רק לתת לו זמן. הוא מקשיב לדברי בכובד ראש, שותק זמן מה ואז אומר פתאום, "שי יודע עלי ועל אדי. בגלל זה הוא נתן לי לנסוע, ואדי מאשים אותי שאבא שלו התאבד." הוא מיואש לגמרי. עיניו היפות מלאות דמעות, אבל אני כל כך נדהם עד שאיני מסוגל לנחם אותו. "אברם התאבד? מאיפה אתה ממציא את זה?" אני נרעש. 

"האיש שהודיע שהוא מת אמר שיש חשד להתאבדות," מגלה לי עמית, ומנסה שוב לגעת באדי שהודף אותו מעליו. "אבא שלו ראה אותנו מתחבקים בגינה, ויומיים אחר כך הוא מת. אני התעקשתי להתחבק איתו למרות שאדי לא רצה. זו אשמתי." 

"לא נכון." אומר אדי, "זו אשמתי עמית. אל תאשים את עצמך, אבא שלי לא הצליח לעמוד בבושה הזו וכשלקחו אותו לבדיקות בבית חולים הוא שיחרר את המעצור של הכיסא והעיף את עצמו מהמרפסת למטה." 

"אולי זו הייתה תאונה?" אני מנסה בזהירות. 

אני שמח  שאדי מדבר שוב עברית, ומפסיק להתנדנד בצורה מפחידה כזו, אבל מצד שני הוא לא מוכן לגעת בעמית ופניו נראים בבת אחת זקנים וכבויים. בעצם הוא דומה מאוד לאביו. איך לא שמתי לב לזה עד עכשיו? 

אנחנו עוצרים ליד הבית של אדי. המון מכוניות חונות בחוץ והרבה אנשים מתגודדים בחצר. ברור מיד לפי הפנים הרציניות וקולות הקינה שעולים מהבית שקרה כאן אסון. תמר מתפרצת החוצה ונופלת לזרועותיי, רותי הקטנה מדדה בעקבותיה, מתייפחת בקול נעלב. אני מחבק את תמר ביד אחת ומרים את התינוקת ביד השנייה. רותי מתרפקת עלי, מניחה ראש על כתפי ונרדמת כהרף עין. קייס אתיופי רזה וגבוה, לבוש גלימה לבנה חגיגית ופניו חמורי סבר ניגש אל אדי ולוקח אותו מאתנו, ושמנמונת אחת עם מטפחת ססגונית על ראשה גוררת אחריה את תמר. אני ועמית נשארים לבד. כולם סביבנו אתיופים, אנחנו הלבנים היחידים. 

אני מתיישב על מעקה מרפסת הכניסה ובודק את החיתול של הקטנה. הוא עדיין די יבש, היא מתפתלת קצת בזרועותיי ואני מיטיב את תנוחתה ומנשק את מצחה המעוגל והחלק. גם לה יש ריח עשיר, חמים ושוקולדי, ריח של אתיופים - בשבילי זה הריח של הבית. מריטו, דודה של אדי, מגיחה מהבית, דמעות זולגות על פניה העגולים. היא אישה גדולה עם חזה ענק וגם על ראשה יש מטפחת. היא מנגבת את הדמעות בקצות המטפחת, לוקחת ממני את רותי ומודה לי שהגעתי ללוויה. אני לוחץ את ידה הפנויה ואומר לה שאני הארוס של תמר ואני נשאר כאן כל זמן השבעה, כמו שמקובל. 

"אתה נתת לה את הטבעת?" היא נדהמת, "אברם ידע? הוא הסכים?" 

"כן." אני משקר. לא דברנו עם אברם על התוכניות שלנו. אין לי מושג אם הוא ידע וכעת זה לא משנה. 

"הם רוצים לנתח את הגופה," מקונן מישהו. ויכוח סוער פורץ וכולם מסכימים שזו הייתה תאונה איומה, מסרבים לשקול את האפשרות שאברם המסכן התאבד. אני מקשיב בנימוס, אבל מקפיד לא להתערב. אני צעיר מידי בשביל לחוות דעה בנושא כל כך רציני. במובן מסוים המנהגים של האתיופים מזכירים את המסורת של גולני, יש המון חשיבות לוותק ולגיל, בגלל זה כל כך קשה להם בחברה מערבית שבה הצעירים חצופים כל כך. 

עמית מתבונן סביב, עיניו רחבות מתדהמה, "איך זה שאתה מבין אתיופית?" 

"זו אמהרית." אני מתקן, "בכל אופן, ניב אחד של אמהרית. יש כמה. רוב הילדות שלי גרתי אצל אדי, למדתי מהמשפחה שלו." 

"לאן הם לקחו את אדי?" שואל עמית בעצבנות, "מתי תהיה הלוויה?" הוא חושב להישאר ללוויה. איך אני מסביר לו שזה לא רעיון מוצלח? 

אני לוקח אותו לרכב ובדרך מברך בנימוס כמה מכרים ותיקים שהתקבצו מכל קצות הארץ. אנשים לוחצים את ידי, חלק מברכים אותי בביישנות על אירוסי לתמר. "כולם מכירים אותך?" משתומם עמית, "אתה ממש חלק מהמשפחה." צעיר אתיופי לבוש מדים שואל אותי בעברית מתי אני מתכוון להתחתן עם תמר ומרים את גבותיו בפליאה כשאני עונה שהיא צריכה קודם לשרת בצבא. 

"אה, אני מבין." הוא אומר בנימוס אתיופי קריר, אבל שנינו יודעים שהוא חושב שלהניח לנערה מאורסת ללכת לשרת בצבא זה רעיון מטופש. 

"הבטחתי לאבא שלה שהיא תוכל ללכת לצבא ולהמשיך ללמוד אחר כך." אני עונה בתקיפות באמהרית, מושך מבטים מתפלאים. 

"אברם רצה שהוא יחכה לה כמו יעקב לרחל." לוחשת זקנה אחת מאחורי גבי. 

בינתיים אני מגיע לרכב ומוציא את התרמילים שלי ושל אדי. "אתה חייב לנסוע עמית." אני אומר ומניח יד על כתפו. 

"אבל אדי..." הוא מוחה. אני מנסה להסביר לו שהלוויה תיערך רק בעוד כמה שעות ושהוא יגרום למתאבלים אי נוחות בנוכחותו. זה לא מוצא חן בעיניו, אבל אין לו ברירה. אנחנו לוחצים ידיים וברגע האחרון אני מושך אותו אלי ומחבק אותו חיבוק קצר. "אני אדאג לו." אני מבטיח, "יהיה בסדר, אל תדאג. בעוד כמה שבועות הכול יראה אחרת." 

עמית נכנס בצייתנות לרכב ומניע אותו. "כן, אני יודע, הכול ישתנה מעכשיו," הוא אומר בקול קודר, "ולא לטובה." 

רק שבועיים אחר כך, כשאני עומד עם עמית לפני הבית הריק של אדי ותמר, אני מבין שרוח נבואה פקדה את עמית באותו רגע. הכול באמת שונה מעכשיו, ולא לטובה. 

אחרי השבעה חזרתי לבסיס בלי אדי. הוא סיפר לי שעקב המצב המשפחתי שלו העבירו אותו למחנה שרגא והוא יוכל להגיע כל יום הביתה וגם לעבוד בערבים ובסופי שבוע אם ירצה. אני ותמר מסכימים שהצבא התנהג בהתחשבות רבה כלפיו. "חבל," אומרת תמר בלחש "שהם לא נתנו לו קל"ב קודם, כשאבא היה חי." 

אני מסביר לה שכדי לקבל קל"ב צריך לבקש אותו ואדי לא ביקש. למה בעצם? הרי גם כשאבא שלו חי הוא לא תפקד, ולמה הוא מיהר כל כך לעזוב את גולני? מצד שני, עדיף שהוא יהיה כל יום בבית ותמר לא תצטרך להישאר לבד עם הילדים. אני רק מקווה שהוא לא ינסה להרוויח כסף בזיון זקנות עשירות כמו שעשה בתל אביב. את זה אני כמובן לא אומר לתמר, יש דברים שלא אומרים לבחורות. זה אחד היתרונות של להיות הומו, אתה לא צריך לנסות להבין כל הזמן מה קורה בראש שלה. ותאמינו לי, מה שקורה בראש של נשים שונה מאוד ממה שקורה בראש שלנו, הגברים. 

אולי בגלל זה חלק מהגברים בוחרים להיות הומואים? זה הרבה יותר נוח, בלי שום זיבולי מוח, חיזורים ושיחות נפש. יכול להיות שיש גברים שבוחרים באופציה של להיות הומואים כי הם עצלים ופחדנים מכדי להתמודד עם נשים? אני מעלה את התיאוריה הזו באזני עמית, מנסה להוציא אותו ממצב ההלם ששקע בו כשהגענו לנהרייה וגילינו שאדי לקח את המשפחה ונעלם. 

לא ויתרנו כל כך מהר. הלכנו לשכנים שלא ידעו כלום, ואחר כך הלכנו למחנה שרגא. התברר שאדי בכלל לא משרת בבסיס הזה. איש לא שמע עליו שם. "הוא שיקר לי," אני מבין, "הוא משרת במקום אחר, או, מה שיותר סביר, הוא השיג שחרור מוקדם ועזב בכלל את הצבא." 

"אבל למה?" עמית שואל באומללות, "למה?" 

"כי הוא רצה להעלם. להתנתק מאתנו." אני מסביר לילד המבולבל ששוכב לצידי על המיטה, מביט בתקרה בעיניים סגולות לחות. "זה מה שאדי עושה במצבי משבר, הוא נעלם." 

"אז מה נעשה?" שאל, "איך נמצא אותו?" 

אני נאנח, איזה תינוק. "לא נעשה כלום ילד. נחכה עד שהוא יצור אתנו קשר." 

"ואם הוא לא יצור קשר, ואם…" 

אני מסתובב אליו, משעין את ידי על חזהו ומועך אותו בכוח. אני חייב להיות קשוח איתו, אחרת אדבק בבכיינות שלו. "תמר תתקשר אלי מיד כשתוכל. אני בטוח שבעוד כמה ימים אקבל ממנה טלפון או מכתב." 

"אבל מה אם לא?" הוא שב לנסות את סבלנותי הפוקעת. 

"אין אם לא." אני מתעצבן עליו, "היא אוהבת אותי והיא תתקשר אלי כשתוכל. ועכשיו תסתום את הפה." אנחנו לוטשים מבט זה בזה בשתיקה. בשבועיים האחרונים הוא קצת רזה והשקעים מתחת לעצמות הלחיים שלו העמיקו. הוא גם הזניח את התספורת שלו, בלורית שיער שחור כחול נופלת על מצחו, מכסה גבות שחורות מקומרות בחן מעל עיניים כחולות נהדרות. אני לא מתאפק ונוגע בשערו, הוא רך כמו של נערה. לא פלא שאדי אוהב אותו, למרות השבועיים הקשים שעברו עליו הוא יפה כמו שחקן קולנוע. "ואם אני לא רוצה לסתום את הפה?" הוא אומר בקשיחות ומנסה להדוף אותי מעליו. 

אין סיכוי, אני שוקל עשרים ק"ג יותר ממנו. "אז אני אסתום לך אותו." אני אומר ובלי לחשוב מוצא את עצמי מנשק בכוח את השפתיים האדומות שלא מזמן נישקו את פיו של אדי. 

הוא מנסה להתנגד לשנייה ומיד נכנע, כורך סביבי את ידיו מנשק אותי בחזקה, נצמד אלי ומושך מעלי את המכנסים הקצרים. אין לי תחתונים והזין שלי מתפרץ החוצה זקוף וקשה. עמית מלטף את הזקפה שלי, מכניס אותה לפיו, מעביר את לשונו לאורכה. זה כל כך טוב עד שאני כמעט גומר, הוא מרגיש בזה ומפסיק, מחכה שאירגע ומלביש עלי קונדום. הכול קורה נורא מהר ופתאום אני מעליו, רגליו כרוכות סביב מותני והזקפה שלו נמעכת אל בטני. לא זיינתי כבר מעל שבועיים, בזמן השבעה כמובן שלא יכולנו להיות יחד ולא התחשק לי להביא ביד בבית שלה. אני גומר נורא מהר ועמית גומר מיד אחרי, מתיז זרע על שנינו ומתחיל להתנצל. 

אני אומר לו שזה בסדר גמור ומלקק את הזרע מעל בטנו. איך זה יכול להיות שאני אוהב טעם של זרע וגם מת על הטעם של הכוס של תמר? אחרי כמה דקות אנחנו עושים את זה שוב. הפעם זה איטי יותר ופתאום זה לא סתם זיון. אנחנו עושים אהבה עם נשיקות וחיבוקים ולקראת הסוף גם עם קצת דמעות. אחר כך אני לוקח אותו להתקלח וגם במקלחת אנחנו עושים אהבה. הפעם הוא רוצה לזיין אותי ואני מניח לו, מתפלא כמה זה נעים. מזל שסבתא ישנה למעלה בחדר של משי והדירה כולה לרשותנו. 

אני כמעט בטוח שאני עדיין מעדיף בחורות, אבל עמית נהדר - עדין מאוד, מתחשב, מחמיא לי, מודה לי על ההנאה שאני גורם לו. הוא מצליח אפילו לשכך קצת את הכאב על הבגידה של תמר ואדי, רק בסוף אני מקבל מכה בלב. שנייה לפני שהוא גומר אני שומע אותו ממלמל לתוך הצוואר שלי, "אדי, אדי אני אוהב אותך." המילים האלו דוקרות אותי כמו סכין. אני לא יכול יותר להעמיד פנים שזה לא נורא, זה סתם עוד משחק של אדי ובקרוב היא תחזור אלי. שוב אני ילד בן ארבע עשרה, מאוהב באדי ובתמר, מרגיש אבוד אחרי העלמם מחיי, שוכב לבד בחושך ובוכה כל הלילה. 

הילד העצוב שהייתי, והגבר המבולבל והחרמן שאני עכשיו מתערבבים זה בזה. אני מקלל את כולם וגומר, ותוך כדי כך הודף אותו מעלי. עמית מבין ששמעתי אותו ונאנח. "אני נורא מצטער דימה." הוא ממלמל. הולך למיטה, נזרק עליה ושוב בוכה. מה אני יכול לעשות? כל כך עצוב לי וכואב לי, ומה אם היא באמת לא תחזור? אני לא מסוגל להגיד לעמית שאני מבין אותו ואני לא כועס. במקום זה אני מתנגב ואחר כך מנגב אותו קצת. הוא מסרב להסתובב אלי, מחביא ממני את פניו בכרית ורק כתפיו רועדות בבכי יבש של אחד שכבר נגמרו לו הדמעות. אני נשכב לצידו, מסובב אותו אלי, מחבק אותו ובוכה יחד איתו.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...