חרא מנוילן

הכל התחיל במייל אחד פשוט. רס''ר הבסיס הודיע על הרצאת פקל''ים דו שנתית רגילה והדגיש שהנוכחות חובה. האמת שלא כל-כך היה אכפת לי. בתור מש''ק כלום רגיל בגלילות, לא הייתי לחוץ יותר מדי בזמנים (אלא אם כן זה היה אחרי חמש וחצי...) תייקתי את ההרצאה בזכרוני יחד עם ההסב''ש השבועי ושיחת הת''ש החודשית, תחת קטגוריית ''עוד שטות צבאית שצריך לעבור ושתהיה ממש חסרת תועלת - אוף אני מת להשתחרר!!!''

השבוע זחל לו בעצלתיים ולבסוף מועד ההרצאה הגיע. יצאתי לכיוון אולם ההרצאות יחד עם עוד נחיל חיילים רוטנים וזועפים והנהנו אחד לשני לשלום. רגעים כאלה מאחדים את כולנו יחד נגד מטרה אחת. לפעמים אני חושב שככה צה''ל מחזק את ערך הרעות בבסיסים ג'ובניקיים.

התיישבתי במקומי הקבוע והתחלתי להתחפר במושבי כמו חתלתול שמנסה למצוא מקום נוח. הרס''ר הגיע באיחור אופנתי והתחיל לקשקש על חשיבות נשיאת פק''ל כיבוי האש עלינו. כאילו שאם תפרוץ אש במשרד שלי אני אעצור במקומי ואתחיל לחפש בכיס מה בדיוק עושים באירוע כזה. חוץ מזה שהיה ברור לכל הנוכחים בחדר כולל הרס''ר שאין חייל אחד בבסיס שלא יברח בזעקות חורמה נשיות אחרי שהוא יציל את הדיסקמן שלו מהחדר. אולי בעצם רק הקצינים שיושבים בשורה הראשונה שכמעט גמרו מכל זיוני השכל של הרס''ר ינסו לעשות משהו ואז ישרפו בטעות את כל הבסיס.

הרס''ר שקיבל את הרושם שכולם שקטים כל-כך כי הם מאזינים לו (ושהם עוצמים עיניים כי הם רוצים להתרכז טוב יותר בקול שלו) רק המשיך והמשיך. כשאחד הארונות הצעירים יותר שאל אותו שאלה הייתי בטוח שזיהיתי בפרצופו ניצוץ של אורגזמה. אחרי שהוא סיכם את הנושא שבע פעמים רצוף באותם מילים בדיוק הרגשתי שהסוף מגיע. הוא שתק לכמה שניות ואז התחיל לרדת מהבמה. המילים ''יש אלוהים'' עלו במוחי צבועות באורות ניאון בולטים במיוחד. ואז הוא נעצר כנשוך נחש וחזר לבמה בכוח מחודש. הייתי בטוח שהוא החליט על עוד סיכום בונוס (פעם שמינית!!!) אבל טעיתי. כמה שטעיתי.

''יש עוד משהו אחד שרציתי לדבר עליו'' הוא פתח ''זה הולך להיות חלק בלתי נפרד מהפק''ל כיסים שלכם''. המשפטים ''עוד פק''ל'' ו-''כוס רבאק עם הצבא הזה'' נשמעו לפתע מסביבי בסטריאו עצבני. ''כמו שאתם יודעים'' הוא התעלם בהפגנתיות מכולם ''הצבא של היום מנסה כמה שיותר להתייעל מצד אחד, ולהיות כמה שיותר ייצוגי מצד שני''. ניסיתי לחשוב כמה אני מייצג את הצבא בכך שאני עושה ביד שלוש פעמיים ביום בשירותים של המב''ס. ואולי בכלל זה בעצם מראה כמה אני יעיל כי כשעוד הייתי טוראי, הייתי עושה רק פעמיים ביום. ''בעצם כל המראה שלכם נקבע ע''י הצבא'' נקטע לי חוט המחשבה בבת אחת ''שיער, עגילים, צמידים ועוד כהנה וכהנה אבל הוחלט בענף שיטור ומשמעת שזה עדיין לא מספיק''. העניין סיקרן אותי אז המשכתי להקשיב לו בדריכות אבל הוא שתק. זה מעין נטייה של רס''רים לשתוק מתי שצריכים מהם משהו ולדבר (והרבה...) שלא צריך.

''מהיום בשעה שתיים עשרה בצהריים כל הרגשות שלכם ייעלמו ויאוחסנו בבקו''ם עד השחרור'' הוא אמר לבסוף ''כולכם תייצגו את צבא הגנה לישראל בצורה הטובה והאחידה ביותר בלי השפעת מצבי רוח משתנים''. ברגע הראשון נפער פי בתדהמה והרגשתי שזעם לא נשלט משתלט עלי. ברגע שאחר-כך כל החיילים בחדר קמו והחלו לצעוק ולקלל בעוצמות שמעולם לא שמעתי. זו הייתה תגובה מאוד לא ייצוגית לצה''ל למרות שהייתה אחידה בצורה מפתיעה.

הרס''ר הביט בשעונו בחיוך ואחרי מספר שניות הכל הסתיים. לפתע כולם שתקו והתיישבו במקומותיהם. זה היה כאילו שום דבר לא הכעיס אותי יותר.''אני שמח שנרגעתם'' הרס''ר אמר בשקט, ''וכמובן שצה''ל לא ישאיר אתכם בלי רגשות ולכן מעתה בנוסף לתחבושת האישית יש לשאת חבילת רגשות אישית או בשמה האחר חר''א ולהשתמש בה רק במקרה חירום''. כולם הנהנו והרס''ר שחרר אותנו. עברתי לאפסנאות וחתמתי על חר''א אישי מנוילן ואז חזרתי למשרד. היום המשיך בצורה רגועה עד חמש וחצי.

בדרך הביתה החלטתי לספר לאימא שלי שאני הומו. משום מה זה לא הפחיד אותי יותר. תכננתי בקפדנות את השיחה בינינו עד שירדתי מהאוטובוס. לקח לי כמה שניות להבין שירדתי בטעות בתחנה של עומרי. בכל יום אחר הייתי מתבייש לעלות אליו בלי להתקשר קודם, אבל הפעם לא היה אכפת לי. כשעליתי במדרגות חשבתי לעצמי שאם הייתי מסוגל לשמוח אז ממש הייתי שמח שאין לי רגשות.

עומרי חיבק אותי בהפתעה אבל אני לא התרגשתי במיוחד. התחלתי להפשיט אותו במונוטוניות ואז גיליתי שהוא לא מדליק אותי יותר. עומרי שם לב מיד לשינוי ואני הסברתי לו על מה שקרה היום. אחרי שנעלם ההלם הראשוני הוא אמר שאני חייב להשתמש בחר''א שלי אחרת לא נוכל להיות יחד יותר. לא ממש היה אכפת לי אבל רציתי לרצות אותו. זכרתי במעומעם שאתמול די אהבתי אותו.

קרעתי את הניילון ושלושה כדורים התגלגלו על המיטה שלו. בפק''ל היה כתוב שכל כדור משחרר לזמן מוגבל רגש אחד בלבד ושאין לקחת אותם עם פטל צבאי. לקחתי אחד ולפתע הרגשתי מחורמן יותר מאי פעם. התנפלתי על עומרי ההמום ולא נתתי לו לנוח כשעתיים. נדמה לי שאחרי שעה וחצי הוא התעלף אבל לא ממש שמתי לב. כנראה שלא קיבלתי את רגש האכפתיות. בשלב כלשהו ההשפעה החלה לפוג ואחרי כמה דקות כבר הייתי מחוץ לבית. חשבתי על עומרי קצת בדרך אבל אז נזכרתי שאני עומד לספר לאימא שלי הכל ושכחתי ממנו לגמרי.

''אז אבא'' אמרתי כשהגעתי, ''היה מה זה סבבה היום בצבא. אני הומו. מה יש לאכול?''. הוא פתח את פיו וסגר אותו כמה פעמים ואז הוא החל לצעוק ולקלל אבל אני לא ידעתי מה אני אמור לעשות. הייתי די רעב אז הכנתי לעצמי חביתה בזמן שהוא נפל על הרצפה בבכי תמרורים. אחרי שאכלתי הגעתי למסקנה שאני כנראה אמור להרגיש משהו עכשיו וכבר ממש לא היה נעים לי ממנו. התלבטתי קצת אבל בסוף החלטתי לקחת את הכדור האחרון. בלעתי אותו במהירות ואז פניתי לאבא שלי. הוא היה בשלב שבו הוא צעק שוב ושוב ''אתה לא הבן שלי'' ו''אני שונא אותך'' והתחלתי ממש להתעצבן. הרגשתי את הכעס מבעבע בתוכי ולפתע הכנסתי לו סטירה מצלצלת. הוא הסתכל בי מבוהל ואני התחלתי לצחוק בקול. הוא התנפל עלי ואני הכנסתי לו בעיטה לביצים. ממש נהניתי להרביץ לו. המשכתי להפליא בו את אגרופי שאני רכון מעליו דקות רבות אחרי שהוא מת.

בבוקר קמתי והתלבשתי במהירות כדי לא לאחר לצבא. שיצאתי מהחדר כמעט מעדתי על הגופה שלו אבל ברגע האחרון תפסתי בקיר. הוא התחיל להסריח אז זרקתי את הגופה שלו לזבל. היא כמובן לא נכנסה לשקית אחת אז חתכתי אותו לכמה חתיכות וזה הסתדר. לפתע שמתי לב שהבגדים שלי התכסו בדם ולכלוך אבל לא שמתי זין. כשהגעתי לבסיס ראיתי שכמעט לכולם היה דם על המדים. אולי הקטע של האחידות ממש עבד.

חיילת אחת שכבה על הכביש עם רגל מדממת וניסתה לקום. היא נפלה שוב ושוב אבל לא הפסיקה לנסות. היא אפילו לא צעקה מכאבים או משהו. לאט לאט התחוור לי שהצבא באמת נהיה ממש יעיל. בכל יום אחר היא הייתה בטוח מוציאה גימלים או משהו. הגעתי למשרד והתחלתי לספר למפקד שלי מה קרה אתמול. ''בקיצור'' סיימתי את דברי ''הוא עצבן אותי אז הרגתי אותו''. המפקד שלי נראה כועס. ''אני לא מאמין שעשית את זה. ואתה לא היחיד'' הוא קרא בקול ''כולכם השתגעתם לגמרי?''. לא ממש הבנתי מה הוא רצה ממני. לא הרגשתי שעשיתי משהו רע. לא הרגשתי שעשיתי משהו בכלל.

''אני לא מאמין בכלל שכולכם פתחתם את שקית החר''א שלכם'' הוא אמר ''אתה לא קולט כמה אני מעוצבן''. בזווית עיני ראיתי שגם שקית החר''א שלו פתוחה. הוא כנראה לקח כדור בשביל שיוכל לכעוס על כולנו שלקחנו כדורים. ''תעוף מיד לאפסנאות לחתום על חר''א חדש'' הוא צעק ''ושזה לא יקרה שוב''. יצאתי מהמשרד ועברתי ליד הש.ג. הראשי. בחוץ עמדה קבוצת אזרחים והפגינה נגד ''חוסר הרגישות המשווע'' בצבא. אין ספק שהפעם הם ממש צדקו. באמת כבר לא יכולנו להרגיש כלום יותר. הדרך היחידה להרגיש הייתה עם הכדורים. ''איך אתה מרגיש בצבא?'' צעק לי מפגין מבחוץ ואני השבתי בלי היסוס ''חרא''.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...