תחנה אחרונה

השעה הייתה חמש, ועשרים וארבע דקות. צעדתי במהירות לכיוון הש.ג. בבסיס כשאני שולח מידי פעם מבטים חשדניים לאחור. גם אחרי שנה וחצי בצבא עדיין אחז אותי פחד ביציאה מהבסיס. אותה הרגשה שמישהו עוקב אחרי ומחכה שאני אתקרב לשער רק כדי לצעוק ''נתפסת! תחזור מיד לעבוד!''.

האצתי את צעדי ויצאתי החוצה. חיוך קטן ומנצח נסוך על פני. זה נגמר. עוד יום עבודה מתיש ומייאש נגמר. נשארו לי רק עוד ארבע מאות, ושלוש עשרה ימים לסבול (אם לא מחשיבים ימי שישי, שבתות, רגילות וחגים כמובן...). זה ממש לא הרבה.

הגעתי לתחנת האוטובוס הקבועה תוך מספר דקות והתיישבתי על הספסל. נשענתי מעט על הקיר שמאחורי וחיכיתי בשקט. אחרי כמה דקות הבנתי כמה אני עייף. הוצאתי את הדיסקמן שלי כדי לנסות לשמור על העירנות ולמזלי הטוב, לפני שסיימתי לשמוע שיר האוטובוס הגיע. עליתי יחד עם מספר חיילים והצגתי את החוגר שלי לנהג הקבוע של השעה. את הנהג הזה כמובן כבר הכרתי. הוא היה בחור מזרחי נמוך שסבל משיעור יתר באיזור הכתפיים והגב ולא נחשד בתיחכום יתר. שוב ניקרה בי השאלה שתהתה כמה זמן עוד ניסע יחד עד שייוצר בינינו אותו קשר מיוחד של היכרות אילמת. הקשר שיאפשר לי להשאיר את החוגר בכיס. ניגשתי אל המקום הקבוע שלי בשורה השלישית מהסוף והתיישבתי על הכיסא המוכר. האוטובוס החל לזוז ואני הרגשתי את עיני נעצמות. לא רציתי להירדם באוטובוס אז הגברתי את עוצמת המוזיקה מהדיסקמן אבל זה היה מאבק חסר סיכוי. אחרי חמש דקות כבר הייתי רדום לגמרי.

''חייל'' שמעתי קול רם קורא ''חייל! בוקר טוב!''. פקחתי את עיני ומצאתי ראש לא מוכר תקוע מולי. ''מי אתה?'' שאלתי אותו בפניקה משולבת בהלם קל ''איפה אני?''. ''אני הנהג של האוטובוס ואנחנו כבר בתחנה האחרונה'' הוא אמר וחשף חיוך צהוב ומשועשע ''אתה בטח נרדמת, נכון?''. הבטתי בפניו עוד כמה שניות. שמתי לב שהוא ממש נראה שונה מקרוב. לא זיהיתי אותו כלל וכלל. כנראה שבאמת לא היינו עדיין בדרגת קירבה מספקת. ''אתה באמת חושב?'' עניתי בציניות הנדרשת מאדם במעמדי ''כי אני לא בטוח שנרדמתי''. הנהג שכנראה לא הבין הומור דק ומעודן שלא נלקח היישר מצ'ארלי וחצי הסתכל עלי במבט חרוש קמטים. ''לא. אני בהחלט חושב שנרדמת'' הוא ענה לבסוף ברצינות החלטית ''אחרת מה אתה עושה כאן עדיין?''. הסתכלתי מהחלון בניסיון להבין איפה זה ''כאן'' ולאחר שנואשתי לגמרי פניתי לאלטרנטיבה הפחות עדיפה.

''אז'' שאלתי בחיוך מזויף ''איפה זה בדיוק כאן?''. ''אום אל-פאחם'' הוא ענה ואני צחקתי. אולי בכל זאת טעיתי ולבחור יש חוש הומור ציני. לפתע, אז פני הרצינו בבת אחת. הכתה בי המחשבה שסטטיסטית יש יותר סיכוי שאני באום אל-פאחם מאשר שלנהג הזה יש חוש הומור ציני. ''מממה?'' גמגמתי ''איך הגענו לפה?''. הנהג הסתכל עלי בפליאה. ''זו התחנה האחרונה'' הוא ענה ''אל תגיד לי שלא ידעת?''. נתתי בו מבט שואל והוא ציקצק בלשונו והניד את ראשו בשלילה.

''מאיפה אני לעזאזל אמור לדעת?'' שאלתי בכעס מתגבר ''אני נוסע אולי חמש תחנות מסכנות באוטובוס הזה''. לשמע תגובתי הוא האדים מכעס ואני התחלתי לפחד. הדבר האחרון שרציתי היה לעצבן אותו אבל הייתי חייב להוציא את הכעס על מישהו. ''תיראו אותו'' הוא אמר בלעג גלוי ''החייל הצפונבון מרמת השרון שלא איכפת לו משום דבר. אולי הגיע הזמן שתבין שדברים בעולם קיימים גם מעבר לצורך לשרת אותך!''. לא האמנתי שזה קורה לי. ניסיתי להרגיע את הרוחות אבל הוא לא ויתר. ''פעם עצרת לחשוב על המסלול של האוטובוס?'' הוא המשיך מבלי לחשוב ''פעם היה אכפת לך מספיק בשביל לראות מעבר לבועה הקטנה של החמש תחנות שלך?''.

הרגשתי שהסיטואציה הזו בהחלט הופכת להיות הדבר הכי סוריאליסטי שקרה לי אי פעם וחוץ מזה שאני די בטוח שניתז עלי רוק שהוא צעק. לכמה רגעים נאלמתי דום עד שעשתונותיי חזרו אלי. הבנתי שהישועה לא תגיע ממנו. קמתי במהירות מהכיסא כשאני דוחף אותו הצידה וירדתי מהאוטובוס. הוא רק כעס יותר ואני הגעתי למסקנה שאני צריך לברוח ממנו לפני שיהיה כאן מסוכן. התחלתי לרוץ כשאני שומע אותו צועק מאחורי ''מה קרה ילד שמנת? קצת מציאות קשה ואתה בורח?''. המשכתי לרוץ ברחובות העיר מבלי לדעת לאן. לרגע לא חשבתי שאולי העובדה שאני חייל, ג'ובניק והומו באמצע אום אל-פאחם היא לא משהו שכדאי לנפנף בו. לפתע הרגשתי חבטה באיזור הפנים.


מיששתי את האיזור הדואב וניסיתי להסתגל לעולם שסביבי. הנהג כנראה עצר בפתאומיות והעיף את הראש שלי למושב שלפני. ניערתי את קורי השינה האחרונים והסתכלתי מהחלון. ''זה עדיף מאום אל-פאחם'' מילמלתי לעצמי בשקט כשנזכרתי בחלום המוזר שהיה לי. קמתי מהכיסא כשאני מחזיר את הדיסקמן לתיק ונעמדתי מול הדלת. לא רציתי להסתכן בכך שבאמת אני אפספס את התחנה. הנהג זמזם שיר ישן של יהורם גאון ואני נתתי בו מבט בוחן. במבט שני, הוא לא נראה כל כך פרימיטיבי כמו שזכרתי אבל לא נתתי לעובדות לבלבל אותי. חוץ מזה שלא כל כך היה אכפת לי בכל מקרה.

האוטובוס עצר ואני ירדתי במהירות. התחלתי לצעוד אבל ראשי היה טרוד במחשבות אחרות. לא ממש יכולתי לשים על זה את האצבע. ידעתי שזה לא היה הדברים שהוא אמר בחלום כי הם לא היו נכונים. הכרתי את עצמי מספיק טוב כדי לדעת שאני לא כמו ההומואים האלה שחיים בבועה הצפונית שלהם ומזלזלים ומשפילים כל מי שלא חבר בה. זה היה משהו אחר. הגעתי למסקנה שזה בטוח משהו שקשור יותר בי ופחות באנשים אחרים כי אחרת לא היה אכפת לי כל כך. זו הייתה הרגשה נוראית. הרגשה כאילו שכל החיים שלי מורכבים מאותה שיגרה קבועה ואותן תחנות אוטובוס. כאילו שאני תוכנת מחשב בלופ אינסופי שמבצעת את אותו סדר יום לא משתנה כל הזמן.

כשהגעתי הביתה כבר הרגשתי ממש רע. זה בשילוב עם העייפות הגוברת שלי גרם לי להיכנס למיטה במהירות ולוותר על הניסיון למצוא איזה מציצה באטרף. כל מה שרציתי היה לסיים עם היום הזה. נרדמתי במהירות יחסית והדבר הבא שזכרתי היה השעון שצלצל בבוקר. בעוד אני מתעורר שמתי לב שכבר הרגשתי הרבה יותר טוב. הבנתי שזו סתם הייתה תחושה חולפת. אחרי הכל, אני בנאדם יותר מידי מורכב ורגיש שבטח לא נופל לאיזה דפוס פעולה קבוע. התקלחתי, התלבשתי ויצאתי מהבית לכיוון הבסיס.

השעה הייתה חמש ועשרים ושבע דקות. צעדתי במהירות לכיוון הש.ג. בבסיס כשאני שולח מידי פעם מבטים חשדניים לאחור. גם אחרי שנה וחצי בצבא עדיין אחז אותי פחד ביציאה מהבסיס. אותה הרגשה שמישהו עוקב אחרי ומחכה שאני אתקרב לשער רק כדי לצעוק ''נתפסת! תחזור מיד לעבוד!''. האצתי את צעדי ויצאתי החוצה. חיוך קטן ומנצח נסוך על פני. זה נגמר. עוד יום עבודה מתיש ומייאש נגמר. נשארו לי רק עוד ארבע מאות ושתיים עשרה ימים לסבול. זה כבר ממש לא הרבה...

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...