תת-תת מודע

טור המכוניות שלפני הזדחל לו באיטיות. הבטתי בשער המוכר עד כאב ותהיתי אם אני אמור להרגיש בצורה כלשהי בחשיבות המעמד. סך הכל, זמן רב עבר מאז הפעם האחרונה שעברתי דרך השער הגדול ומאיים שלפני. הפעם שהובילה אותי החוצה לחיים חדשים. ''יש אישור כניסה?'' העירה אותי חיילת שמנמנה במבט משועמם למדי. חייכתי חיוך קטן לעצמי שפתחתי את התיק בחיפוש אחר המעטפה החומה. רק לפני חצי שנה, היה זה ביתי השני ופתאום הנוכחות שלי כאן מצריכה אישור מיוחד.

הוצאתי את האישור מתוך המעטפה והגשתי לה אותו מבעד לחלון. היא זרקה את המסטיק שהיה בפיה ונאנחה אנחה רבת משמעות. פניה הבהירו לי שהיא מעדיפה להעביר את השעות שהיא מבלה בשער במינימום התערבות מצידה. ''אתה יכול להיכנס'' היא הפטירה בסופו של דבר והחזירה לי את האישור כשפניה כבר היו מופנות הלאה אל המכונית הבאה.

דבר לא השתנה בבסיס מלבד תחושת ניכור שאפפה אותי מהרגע שנכנסתי. הרגשתי כאילו אני נוסע לתוך ענן ערפל סמיך שמכסה את כל האזור. ניסיתי לשכנע את עצמי שזו תחושה מובנת. הזמן שעבר עשה את שלו והחיים מתקדמים. ''אתה תעבוד קצת, תראה חברים ישנים ובעיקר תיתקף בפרצי נוסטלגיה נעימים'' אמרתי בקול לחלל המכונית. שפתי התעקלו לכדי חיוך מאולץ. החיוך הזה שמלווה אותי כל-כך הרבה זמן. החיוך שמסמל ניצחון נוסף במלחמה הפנימית שלי בתת מודע.

תמיד הרגשתי שהחיוך הזה מבהיר צורה חגיגית לתת מודע הסרבן שלי שהוא הוכנע. בדרך כלל זה היה הסימן שאני יכול להמשיך הלאה ולא לתת למחשבות אחרות לתבוע בעלות על המציאות שבניתי לעצמי. חניתי בחניית האורחים ודוממתי את המנוע. רציתי לצאת מהאוטו אבל הרגשתי שהפעם משהו שונה. ההרגשה העכורה עדיין הייתה שם נאחזת בי בשארית כוחותיה ומסרבת להיעלם. ניסיתי להרגיע את עצמי שאלה בסך הכל פרפורי גסיסה אחרונים של התת מודע. עוד כמה שניות הכל יעבור והתת מודע יאופסן היטיב שוב מבלי שיוכל להפריע. איכשהו, תמיד הוא נלחם בי הכי חזק שמדובר באלירן.

אלירן היה המקור של הכל בתקופה ההיא שבה הכל התעורר אצלי בפעם הראשונה. מקור של שמחה מתפרצת שמעולם לא תפסתי כיצד להכיל את כולה מבלי להתפוצץ. מקור של עצב שמדרדר אותי לתהומות הכי עמוקים והכי חשוכים של הרגש. מקור של שנאה מבעבעת ויוקדת כלפי הכל וכלום בעת ובעונה אחת. הוא ללא ספק היה המלך של התחושות הלא מוסברות. האביר הנערץ של התת מודע שאז ידע להשתמש בו בכדי למוטט אותי בכל זמן נתון.

הכל היה כל-כך רחוק ומודחק עכשיו שאני אפילו לא זוכר איך אהבה כזו הצליחה לצמוח בי כל-כך מהר. אני זוכר את כל הפרטים במדויק אבל לא מסוגל למקם אותם בעבר שלי. כמו סרט שבו רואים את כל ההתרחשויות אבל לא שומעים את פס הקול של הרגש. סרט שהתאמצתי כל-כך להפוך אותו לסרט של מישהו אחר. אחד כזה שתמיד אפשר לכבות בקטעים הקשים ולהמשיך הלאה עם החיים.

נענעתי את ראשי בחוזקה במטרה להדוף את הכל החוצה, ויצאתי מהאוטו בהפגנתיות. חורשת העצים עמדה שם וסוככה כהרגלה על הספסל הבודד. כל-כך הרבה שעות העברתי על הספסל הזה. הספסל הזקן ושומר הסוד שראה, שמע והכיר אותנו הכי טוב. על הספסל הזה ישבנו ודיברנו על כל הנושאים בעולם. משיחות בטלות של שעות על גבי שעות ועל לרגשות שלא ידעתי בכלל שאפשר להמיר אותם לכדי הברות. כל שיחה הייתה ניסיון נוסף. צעד אחד רחוק יותר שתמיד פחדתי שיהיה הצעד שיגמור הכל ויבריח אותו ממני. כל שיחה כזו הייתה מסתיימת במבט מלא העוצמה שלו שהבטיח לי שהוא לא מתכוון לעזוב אף פעם. המבט הזה שסלח והבין הכל ובצורה רוחנית וכמעט אלוהית ידע לטהר אותי מעצמי. המשכתי הלאה לכיוון המשרדים הישנים שלי. הצצתי בשעון בלי מטרה או רצון לדעת מה השעה. רציתי כל-כך לחבר את עצמי שוב לעולם האמיתי שבו יש זמן אחד שלא מפסיק לתקתק. ''אני כבר לא שם'' הבהרתי שוב לתת מודע שלי שהפעם ציית והשתתק ''ואני לא מתכוון לחזור''.

היום התנהל בדיוק כמו שציפיתי. עבדתי קצת על פרוייקט ישן שדרש תחזוקה, ראיתי חברים ישנים שנראה כאילו לא ראיתי עשורים שלמים ובעיקר נתקפתי בפרצי נוסטלגיה משעשעים כמעט בכל צעד. מדי פעם נזכרתי בו שוב רק כדי לאשש לעצמי את העובדה שהכל עדיין בסדר והמושכות בידיים שלי. שולח בו מבטי בוז בזמן שאני רוכן בעליונות של מנצחים מעל הפגר שותת הדם ומוודא שהוא לא מנסה לקום.

בשעות הצהריים המוקדמות כבר סיימתי לעבוד והייתי מוכן לעזוב. נפרדתי מהמפקד הישן שלי והחברים שהשארתי מאחור ויצאתי מהמשרד. אחד החיילים החדשים במשרד ליווה אותי בדרכי לאוטו כשהוא מספר לי על השינויים המתוכננים באחד הפרוייקטים ביחידה ומבקש לשמוע את דעתי. התחלתי להסביר לו על מספר טעויות קונספטואליות שקיימות ברעיון שלו ואט אט התמקמתי בעמדה החביבה העלי. העמדה שבה אני מקור הידע שיש להקשיב לו והוא מפנים כל מילה שנאמרת ומהנהן בצייתנות. נעצרתי ליד האוטו והמשכתי לדבר בצורה סמכותית שכל-כך אופיינית לי במעמדים כאלה.

ולפתע הוא היה שם, עובר בטבעיות בדרך העפר הישנה כאילו היה שם תמיד ופשוט חיכה שאגיע. הרגשתי את כל גופי מתחיל לגעוש ולרעוש אבל בראשי הייתה רק מחשבה אחת. אל תפסיק לדבר. הכל בסדר. תמשיך לדבר ואל תיתן לזה להשתלט. נחיל של מראות מהעבר החל לצוץ בראשי כשהוא פורץ את הדלת שננעלה לפני זמן רב כל-כך. סרט חדש-ישן התנגן בראשי ומעלה באוב תחושות ישנות. הרגשות בסרט התפוצצו בקול מחריש אוזניים כאילו מפצות את עצמם על כל תקופת השתיקה שנגזרה עליהם. לא ויתרתי. תמשיך לדבר. אל תפסיק. זה עוד מעט יעלם. אתה לא שם יותר.

הרגעים לא ויתרו והמשיכו להתקיף אותי ללא רחמים. הנה הלילה ההוא שבו הבנתי שהכל השתנה. שאני לא רואה בו רק ידיד שלי. והנה הלילה שבו הכל התחיל לקרוס. והנה הסוד הזה מעיב על כל השיחות שלנו. יוצר את הריחוק הזה שכמעט יכולתי לחוש בידיי. והנה הדקירה בלב בכל פעם שהוא מזכיר את הבחורה שאהב מזמן. דקירה שפעם אחר פעם הזכירה לי שאין לנו שום סיכוי. ''הכל בסדר?'' החייל הצעיר שאל אותי כשהתחלתי לגמגם. ''כן'' אמרתי והמשכתי לדבר במאמץ עילאי. כל מילה נוספת נקנית בייסורי תופת.

בזווית העין ראיתי שהוא מתקרב. המבט שלו היה המבט האחר שכבר למדתי להכיר. מבט התיעוב של אלירן. המבט שמאחוריו כל-כך הרבה כעס ועלבון שכבר לא יעלמו לעולם. אותו המבט שהיה נחלתי מאז אותו לילה ארור שבו במו ידי הצלחתי להרוס הכל. המילים שאמרתי באותו לילה החלו להתעופף בחלל ראשי כשכל משפט הלם בי בחוזקה. שבעה חודשים עברו. שבעה חודשים ושבוע. ופתאום זה הרגיש כאילו הכל קרה אתמול. ''האמת היא שמעולם לא באמת הייתי קרוב אליך כמו שאתה חושב'' המילים התנגנו שוב כמנגינה צורמת שלא ניתן להימלט מפניה '' אני באמת חושב שעדיף שלא נדבר בזמן הקרוב''. זה היה הניצחון הראשון שלי על התת מודע. אותו תת מודע שדחף אותי בכל כוחו לספר את האמת במקום להתנתק ולברוח. ''אני חושב שאני אלך'' אמר החייל במבט מבולבל אחרי ששתקתי רגעים ארוכים ואני הנדתי בראשי. אלירן המשיך להתקרב וכל צעד שלו יצר בי סדק עמוק יותר. המלחמה בראשי החלה לגווע כאילו ששני הצדדים השתתקו בכדי לצפות במתרחש. הוא נעמד מולי והביט לתוך עיני בדיוק בשביל לראות כל החומות קורסות לכבודו.

''היי'' אמר בטון לא ברור שהזמין שעות רבות של מחשבות שינסו לקבוע את משמעותו. נאלמתי דום. פחדתי לענות. פחדתי שאני כבר לא שולט על מיתרי הקול שלי. ''השתנת'' הוא אמר שוב ואני עדיין לא הגבתי. יש כל-כך הרבה דברים שרציתי להגיד אבל הרגשתי שגופי לא יעמוד בכך. ''כן'' שמעתי את עצמי עונה חלושות. הוא הנהן כאילו מחכה לשמוע דבר נוסף. אזרתי אומץ והרמתי את עיני רק כדי לפגוש בעיניו את מבט התיעוב. כל הזמן שעבר לא שינה אותו במאום. הוא עדיין הכאיב כמו בפעם הראשונה ''טוב'' הוא הפטיר לבסוף אחרי הצצה חטופה בשעון ''אז ביי''. הבטתי בו הולך והרגשתי כאילו הרגע הזה כבר היה בתוכי. עוד זיכרון ששוב נצרב לתמיד. הוא נעלם מאחורי חורשת העצים ואני נותרתי לבדי במגרש החניה השומם.

עצמתי את עיני בחוזקה וניסיתי למחוק את המציאות שלפני. החושך שמולי העלה מיליון שאלות וכל אחת דרשה תשובה דחופה. מעל כולן ריחפה לה ההבנה שבפעם הראשונה זה קרה לי. הפסדתי. הפעם הייתי אני זה ששכב חבוט על הרצפה כשהתת מודע רוכן מעלי במבט המתנשא שהוא השתוקק לו כל השנים. ניסיתי לספוג את ההפסד אבל לא הצלחתי. לא הצלחתי להבין את מקור הרגשות האלה שהכניעו אותי פתאום. העוצמות האלה שגיליתי שמעולם לא באמת גוועו. כל הזמן שהתבשמתי מניצחונותיי המזהירים, הם הסתתרו בפינות החשוכות בגופי וחייכו בהבנה.

אולי ברגע שהכנעתי את התת מודע, הוא כבר לא היה התת מודע שלי יותר. אולי לתת מודע היה תת מודע משל עצמו. ואולי יש אלפים כמוהם שרק מחכים להזדמנות שלהם לפרוץ החוצה. הרגשתי שאני לכוד במעלית ענק המורכבת מכפתורים רבים לאלפי הקומות שבתוכי. כל כפתור מביט בי במבט פתייני ומשדל אותי לבחור גרסה אחרת של האמת. גרסה אחרת של עצמי. פקחתי את עיני ולפתע ראיתי שהעולם סביבי גדל למימדים מפלצתיים בשניות שעברו. הפכתי לחלקיק זעיר של עצמי שמרוקן לחלוטין מכל תוכן אמיתי. התיישבתי במושב הקדמי של המכונית וראיתי את הספסל הבודד מביט בי דרך השמשה. תחושה חמימה וישנה עטפה אותי ברכות שלא זכרתי ובפעם הראשונה לא היה דבר שעצר אותי מלהתמכר אליה. נשענתי לאחור ובמשך דקות ארוכות שחררתי דמעות שהיו עצורות בתוכי ומעולם לא התייבשו. דמעות של שבעה חודשים ושבוע.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...